שאלה חשובה

שלום רציתי לשאול ולהתייעץ לגבי לימודי פסיכולוגיה אני לומדת כרגע עבודה סוציאלית, אך אני נוטה לתחום אחד בלבד - לכיוון הטיפול הנפשי. הבחירה בעבודה סוציאלית היתה מורכבת מנסיבות שונות, שאפיינו את התקופה בה התחלתי ללמוד - אני לומדת גם משפטים..והחלטתי בשלב מסויים שלא אעסוק בתחום המשפט ושאני רוצה לבדוק את עצמי בתחום הטיפול... אני יודעת, זה נשמע סבוך ולא מובן, אך יש בכל זה הרבה הגיון: החיפוש העצמי שעברתי ותהליך ההבנה של לאן אני שייכת. כיום, אחרי מסלול קשה ומפרך של סיום תואר ראשון בעבודה סוציאלית ומשפטים, אני יודעת שמקומי ורצוני הוא להמשיך ולהתפתח בתחום הטיפולי הנפשי וכמובן לעסוק בו. ישנה אפשרות ללמוד תואר שני בע"ס קלינית, ומשם להמשיך לכיוון הטיפול הקליני, שמעתי גם הערות חוזרות ונשנות על כך שעוסים קליניים עושים את אותה העבודה כמו פסיכולוגיים קליניים...עם זאת, הספקות מנקרים בליבי, מכיוון שאיני שלמה עם הכניסה למקצוע הטיפול במה שמרגיש כ"דלת אחורית" (כלומר דרך ע"ס קלינית תואר שני), בייחוד מאחר ובחרתי מלכתחילה ללכת ללמוד ע"ס, מתוך הפחד מהמסלול המפרך של פסיכולוגיה...ומחשש לא להתקבל לתואר שני רציתי לשמוע ממקור ראשון, מפסיכולוג\ית קליני\ת, איך את\ה רואה את הדברים, מה את\ה אומר\ת על הנושא? אני פשוט פוחדת שינקר בי ספק כל החיים לגבי "מה היה אם הייתי לומדת פסיכולוגיה?" או: "האם הייתי מתקבלת לתואר שני בפסיכולוגיה?" (זאת מתוך היכרות עם עצמי ומודעות לאפשרות שאתחרט ואייסר את עצמי שלא בחרתי בדרך הישירה) אודה על תשובתך... נועה

שלום נועה. את נמצאת בצומת מבחינת בחירת המקצוע העתידית שלך, ומעלה שאלות חשובות בדרך אל "הבחירה הנכונה" (אם בכלל יש כזאת...). אני רוצה לענות לך בשני רבדים – ברמה העניינית, וברמה האישית לשאלותייך, אכן עובדים סוציאליים קליניים עושים עבודה טיפולית, שדומה ביותר לעבודה של פסיכולוג קליני. המסלול הקליני, הן דרך לימודי פסיכולוגיה והן דרך לימודי עבודה סוציאלית, מכשיר לעסוק בטיפול נפשי. ברמה האישית יותר תהיתי איזה קונפליקט מסתתר מאחורי הדילמה שלך. אני שומעת את הפחד להיכשל מחד, אך גם את הפחד מלאכזב את עצמך ולא לממש את הצרכים והמשאלות שלך. אני חושבת שכדאי שהבחירה המקצועית שאת עושה (ובטח בחירות חשובות נוספות בחייך) תבחן גם דרך הקונפליקטים הללו, כיוון שהם יעזרו לך לחדד את החרדות והצרכים שלך, בדרך לקבלת ההחלטה הנכונה ביותר עבורך. בהצלחה, מלי.

היי מלי תודה על תגובתך.. אפשר להגיד כי איבחנת נכון את הקונפליקט.. יש את הפחד מלא להצליח להתקבל ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה , אך מצד שני, במקום שאני נמצאת בו היום, אני לא יכולה לראות את לימודי העבודה הסוציאלית כאופציה שתשקף רצון אמיתי שלי, אלא פשוט מאוד השלמה או "התפשרות"..כי "כבר התחלתי" ו "אני כבר תיכף שם" (בתואר שני בע"ס) ו"למה לסבך לעצמי את החיים" (כפי שלעיתים אני שומעת מאנשים שונים.. (למרות שיש גם תגובות רבות של עידוד ואמירה חזקה שכדאי לי ללכת אחרי החלום שלי ואחרי מי שאני באמת (שזה בעצם מה שאני אכן רוצה לעשות) אני מעריכה את מקצוע העבודה הסוציאלית, על כל רבדיו ותחומיו, ואת המטרה הערכית שהוא בא לשרת...אך לאורך כל התואר הראשון שלי, אני "נאבקת" למצוא את המקום העמוק, את הנגיעה בנפש...בכל מקום שבו לסטודנטים אחרים הדינמיקות הקבוצתיות מרגישות כ "חפירות" (מילה שאני שונאת), אני מרגישה בבית, שזה השטח הטבעי שלי.. עצם הידיעה שאלך במסלול הזה, של עבודה סוציאלית, שהוא קל יותר יחסית, ויותר מהכל - הוא לא מה שבאמת רציתי, אלא תחום בו בחרתי, מתוך חשש ללכת אל המקום האמיתי אליו רציתי להגיע, עצם הידיעה הזו, גורמת לי להרגיש שאין לי באמת סיבה או הבנה ברורה עם עצמי של "למה לא להלכתי לפסיכולוגיה" ....בכל הזדמנות אני בודקת עם עצמי: למה לא באמת? ואז אני נאלמת, כי אני מבינה שאין באמת סיבה כזו...(כלומר בדיעבד אני אדע שלא היתה באמת סיבה, כי זה לא שניסיתי ולא התקבלתי לתואר שני בפסיכולוגיה)... בתחילת התואר לא ידעתי כנראה שזה מה שאני רוצה,ולכן ניסיתי תחומים אחרים...אך היום אני יודעת... וזה לא שעכשיו אני עומדת בפני משבר חיים או תפנית לא צפויה שמונעת ממני לעשות את זה.. מה שבעצם גורם למחשבות והיסוסים, זו העובדה שזה מגיע אחרי 4 שנים מתישות וקשות של לימודים (בסה"כ השילוב בין משפטים לעבודה סוציאלית תבע ממני הרבה אילוצים (כגון לעבוד במשרות מאוד חלקיות כל התואר וגם ויתורים אישיים, עמידה בעומסי בחינות יותר מסטודנטים אחרים), אז הנטייה הראשונית היא להגיד שעד שאני מסיימת כבר את המסלול הזה שהתיש אותי, למה לא לזרום כביכול ולראות לאן החיים ייקחו אותי, דרך ע"ס...במיוחד מאחר שהמסלול של לימודי השלמות, תואר שני בפסיכולוגיה ולאחר מכן התמחות, צופנים בחובם תקופה ארוכה של משרות חלקיות ועבודה קשה.. אבל זהו שאני מרגישה שלא ללכת יהיה לוותר לעצמי! וזו מחשבה שקשה לי איתה..אני מעדיפה לנסות ואם לא אצליח, אוכל להגיד לעצמי שניסיתי והתאמצתי, אבל לא הצלחתי...ואם אצליח, אדע שסוף סוך הלכתי אחרי הלב והנפש שלי... (משפטים-הפסיק לעניין אותי, ולכן אני משקיעה פחות, ואז מרגישה שירדתי בסטנדרטים שהיו לי לגבי עצמי..אבל בואי נגיד שכבר לא ממש אכפת לי, כי אני לא מתעניינת בלעסוק בזה....ובע"ס-אני מרגישה שזה לא עונה על הרצון האמיתי שלי..אז בעצם יש תחושה מתמשכת של חוסר שייכות למקום הנכון ושל אי עמידה בציפיות וביעדים שלי) ובעצם מתוך השיחה איתך, שהיא אחת מני רבות שאני מקיימת בנושא, אני מרגישה שאני מסבירה ומצטדקת ומנסה לשכנע את הצד השני למה זה טוב לי...אולי זה בגלל שההורים שלי מופתעים מהשינוי (למרות שאמא שלי יודעת שיש לי נפש טיפולית, אבל בכל זאת, היא מרגישה שזו פזיזות או לקפוץ מהר מדי קדימה ואני מרגישה שהיא לא מפרגנת לי בכלל) ואבא שלי כנראה בסתר ליבו מאוכזב שלא אהיה עורכת דין כפי שהתלהבתי להיות לפני תחילת הלימודים, כשהלכתי אחרי פנטזיה לא מבוססת.. ואם זה באמת נשמע כמו שכנוע,אז את מי אני מנסה לשכנע? נראה לי שאת עצמי... ואני מרגישה שהדרך כבר ברורה לי..כי אני לא אוכל לחיות עם המחשבה שלא הלכתי בדרך שלדעתי היא המעמיקה והנכונה בשבילי... מה את אומרת...?