אין

היי מלי עוד מעט צריכה להיות פגישה ששוב לא תהיה, כי היא עדיין בחופש. אם חשבתי שמשהו במהלך הזמן שהיא בחופש יעשה לאט לאט יותר קל ופשוט, מסתבר שטעיתי בגדול. אמנם ישנם רגשות ומחשבות שהשתנו בתוכי, אבל לא נעשו פשוטים יותר. הבלבול גדול מאוד, והבלאגן שבפנים רק מוסיף. ואת הכאב אני מהתחלה לא הצלחתי להכיל ועדיין לא מצליחה. אני קוראת דברים שהיא כתבה לי, מקרבת אל לבי פיזית את שכתבה, אולי משהו מזה יצליח לגעת כמו שהיא נוגעת בקול שלה כשהיא נמצאת ומרגיעה את הכאב, הפחד, הבלאגן. אני שותה מספל שפעם נתנה לי מתנה. אולי משהו מזה יכנס לתוכי כמו שהיא נכנסת כשהיא קרובה אלי, כשאני רואה אותה או שומעת אותה. אבל שום דבר מזה לא ממש עוזר. ועם כל זה, ואולי בסתירה מוחלטת, משהו בי התחיל לפני כמה ימים להרגיש שאני לא רוצה שתחזור אלי בכלל. ולא מתוך כעס. אין בי בכלל כעס עליה. אני הכי שמחה בשבילה שהיא עושה משהו שטוב לה, שממלא אותה, שהיא נהנית ממנו. אבל משהו בי כמו משלים עם זה שהיא איננה ומעדיף שכך יהיה. למרות הכאב הגדול. אני יודעת שאני מלאה בסתירות. (ואולי זה בגלל כל החלקים שבי כמו שדוד הזכיר). ואני די בטוחה שיש להן חלק גדול בהעצמת הבלאגן שבתוכי. אבל כבר לא ממש אכפת לי. אני יודעת שלא שאלתי כלום, ואת לא צריכה להגיב.. זה הכי בסדר.. סליחה שיר

שלום שיר. כמה בלבול מותירה אחריה פרידה מאדם קרוב... נדמה לי שדרך מה שכתבת עוברת סערת הרגשות והטלטלה הרגשית של מי שנשאר "בלי". אני שמחה על היכולת שלך להרגיש אותה גם בהעדרה, מה שמרמז על כך שהיא איתך גם כשאינה, ושאת יכולה למצוא יותר ויותר את הקול שלה בתוכך. עם זאת, אני מניחה שהכאב, הצורך הלא מסופק, הגעגוע ואולי גם הכעס (בכל זאת...) משתקפים בצורך להתרחק, מרמזים על כמה את מסתכנת כשאת מתקרבת ונקשרת. מאחלת לך שבת שקטה ושלווה, מלי.