מציאות או דמיון

לאחר טיפול כשל שנה הגעתי למסקנה כי הטיפול הוא מעין פנטזיה לא מציאותית. ברגע שיוצאים מהחדר חוזרים למציאות. הרי אף אחד במציאות לא מתיחס אלי כמו המטפלת. ואם באמת אצטרך אותה היא הרי לא תהיה שם (פיזית) ברגע האמת (גבולות...). אז נחמד שיש פנטזיות אבל ההרגשה הכללית כרגע היא שאני עובדת על עצמי, ומשלמת כסף למישהו כדי שיתיחס אלי יפה כמו שאף אחד אחר לא.

שלום שלי הטענה שאת מעלה מובנת למדיי ומטופלים נוטים להעלות אותה לא פעם. בין השאלות שהייתי מעלה כגדה, בהקשר זה, יש את השאלה האם הדבר היחיד שאת מקבלת ומפיקה מהטיפול הוא יחס נעים במהלך השעה? האם אינך לומדת על עצמך, ברמה הרגשית והקוגניטיבית, דברים חדשים במהלך הפגישות? והאם אינך מיישמת כמה מדברים אלה גם בחייך שמחוץ לטיפול? בנוסף, לא פעם קורה שחוויה אנושית חיובית אחת יכולה לסייע לנו לבדוק שוב את האפשרות של קשרים בין-אישיים נעימים (דבר שכרגע נשמע שאין לך בו אמון רב) והבדיקה הזו יכולה להפריך חששות, להעלות חדשים, להפריך או לאמת אותם.. בקיצור, להוציא מאיזו תקיעות אנושית, שיכולה הרבה פעמים להוביל לאומללות וצער. אני מקווה עבורך שתצליחי להפיק דבר דומה מהטיפול שלך - יהיה מבוסס על מציאות או על פנטזיה מוחלטת.. בהצלחה דוד

אם מרגישים שהטיפול דווקא עוזר לתקיעות ? מחזק את הצדדים הלא טובים ?(כמובן שלא בכוונה) ??