אין

שלום דוד אני לא בטוחה בכלל מה אני רוצה לכתוב. אולי רק מחפשת מקום להיות בו עכשיו. כמו שכתבתי לדרור, המטפלת יצאה לחופש. קראתי את התגובות של דרור. אבל אני לא יכולה לקבל אותן. הבפנים שלי לא יכול לקבל אותן. לא יכול להסכים איתן. הפנים שלי חושב, מרגיש, יודע שהמטפלת הלכה ממני. בתוך כל הכאב והנפילות הגדולות, ישנו עכשיו חלק שמתעורר לו, שלא רוצה שהיא תחזור. שלא רוצה לחזור אליה אם היא בכלל תחליט לעשות לי טובה ולחזור. החלק הזה שלפני שהיא יצאה לחופש הודיע לה שהוא לא קובע איתה פגישה מראש, כי הוא לא יכול להתמודד עם זה. ואני יודעת, אני מכירה את עצמי. תמיד אחרי חופשות שהיא הולכת ממני, אני לא יכולה לחזור לשם. לוקח לי המון המון זמן עד שבסוף איכשהו אני הולכת. אם לפחות החלק הזה היה גורם לכאב להיות יותר נסבל. אם הוא רק היה גורם לי להפסיק ליפול לכל בור אפשרי. אם. אם החלק הזה היה מפסיק להגיד לי "אמרתי לך שהכי טוב לבד מהתחלה. אסור לדבר. אסור לחשוב/להרגיש שמישהו יכול לסבול אותך יותר מידי זמן" ויש עוד המון דבר של "אמרתי לך" שהוא מטיח לי בפרצוף. אז היא הלכה ממני. ואני עם עצמי (שאנחנו כבר יודעים שזה הדבר הכי גרוע שיש). ובינתיים נפלתי וממשיכה ליפול. ולא מצליחה לעצור את עצמי. פשוט לא יכולה להתמודד. לא עם זה שהיא הלכה ממני לחופש שלה. ולא עם זה שאני לבד. ועכשי מרגיש לי ממש "נפלא" כמה אני פטתית. סליחה על הכל. שיר

שלום שיר ראשית, אם את מחפשת מקום להיות בו כרגע, אני שמח שבאת לפורום. את מוזמנת כמובן להיות כאן כל זמן שאת זקוקה לכך. אני לא יודע מה דרור כתב לך, אבל אנסה להוסיף מחשבה משלי. החוויה העיקרית העולה מהודעתך היא החוויה של הביקורת העצמית הרבה שלך. הקושי לקבל את עצמך והתקיפה העצמית המתבטאת במילה "פטתית". ובהקשר זה נדמה לי שיש בך שלושה חלקים (לפחות) המתכתשים עכשיו: יש את החלק הרציונלי, היודע שהחופשה תסתיים והמטפלת תחזור (וזה החלק החרישי ביותר עכשיו. בקושי שומעים אותו, לא?). יש את החלק הכמה לקשר, המתגעגע ומפחד להשאר לבד לתמיד ויש את החלק הכועס, ה"חזק" לכאורה, המתגונן, שאומר כיצד יש להתנהג על מנת לא להרגיש כאב. ולו היית נותנת רק לו מקום, הוא מבטיח, היה העדר מוחלט של כאב או צער. והעניין הוא שכולם צודקים. או טועים. או שאין פה טעות או צדק, אבל אלה כולם חלקים לגיטימיים ממך ובתוכך ועל מנת להגיע לאיזו שלווה (אפרופו אחת ההודעות הקודמות), נדמה לי שהדרך היא לקבל את כל הקולות האלה, לא להתווכח איתם, לא לנסות להשקיט אותם או להגביר אותם, אלא פשוט לקבל אותם, להקשיב להם בשקט (זה החלק הרביעי שמקשיב). ואני מקווה שלאחר זמן מה הרעש ישכך, ותוכלי להקשיב להם ביחד, מדברים ביניהם, לא רבים על מקום או תשומת לב, אלא מתקשרים ביחד את כל המחשבות, הרגשות והתגובות שהם את (או חלק משמעותי ממך). ולאחר שזה יקרה, ומספיק זמן יעבור, את יודעת מה יקרה? המטפלת שלך תחזור. ותוכלי לספר לה מה שמעת, ולחשוב על זה איתה ביחד. להתראות דוד

אתה יודע מה דוד?.. כשקראתי את מה שכתבת פעם ראשונה, העיניים הוצפו דמעות שלא ממש הצלחתי לעצור, והן פשוט זרמו להן והרטיבו את כל פני. לפעמים יש בי צורך לנסות לעצור את הדמעות, אבל הפעם לא הצלחתי, ואולי טוב שכך. אולי הייתי זקוקה לזה.. אתה כל כך צודק (ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה ומודה בזה אבל..) כנראה שיש בי המון חלקים.. וחלק מהמצוקה שאני נמצאת בה בימים אלה, זה שהכל בפנים כל כך בלגאן, הרבה רעש, הרבה סתירות, הרבה בלבול. ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה. במצבים כאלה יש לי את המטפלת שמאוד עוזרת ועושה סדר בבלגן ואז אני מרגישה שאני יכולה פתאום קצת לנשום. אבל עכשיו אין מי שיעשה את הסדר הזה איתי. קראתי את שכתבת.. אני מודה שאין בי את המסוגלות והיכולת לתת לכל החלקים שבי לדבר, להקשיב אחד לשני, לנהל דיון אמיתי וטוב. הכל אצלי הולך בנפילות. כל חלק מראה את מה שהוא חושב ורוצה ומרגיש בדרכים הפוכות לדיבור והקשבה. יש את המפלצת שעושה סדר בדרך שלה, היא בעיקר השולטת. יש את זאת שפוגעת בעצמה פיזית, יש את הילדה שבועטת ומעיפה אגרופים בבפנוכו. ותאמין לי, הילדה הזאת מכאיבה לא פחות מהאחרים. ואולי יותר. חלק ממני באמת יודע שהיא תחזור?.. אולי.. אבל כמו שאמרת.. אני בקושי שומעת אותו ובקושי נותנת לו מקום.. חלק ממני לא רוצה יותר שהיא תחזור.. מעדיף שהיא תעשה טובה לשתינו, אם כי בעיקר לעצמה, ולא תחזור אלי.. אבל אתה יודע מה דוד?.. אין אף חלק בי שכועס עליה. אני יכולה להגיד לך בשלמות, שאני שמחה בשבילה שהיא לקחה פסק זמן ממני ויצאה לחופש שלה. אתה יודע איך היא נראית אחרי החופשות שלה?.. קורנת... מאוד קורנת... יפה... מלאה... היא נראית כל כך טוב דוד... שאני לא יודעת מה אני יותר... שמחה לראות אותה ככה, או כואבת על מה שאני עושה לה כשהיא איתי ואיך אני מרוקנת אותה כשהיא קצת יותר מידי זמן איתי... בכל מקרה, אם אני רוצה או לא רוצה שהיא תחזור... הנה, כבר עבר לו יום נוסף..... תודה דוד, שאשרת שאני יכולה להמשיך לבוא לכאן... אני יודעת... אני מציפה את הפורום.. כל יום... ואני כל כך מצטערת... אני פשוט לא מצליחה לבד... לא מצליחה... כל כך סליחה... זה בסדר אם לא תגיב, ואם דרור ומלי לא יגיבו יותר.. וזה הכי בסדר שלא תעלה את ההודעה הזו ואחרות שבטח יבואו... סליחה שיר