שלום...

יש לי בעיה.... אני לא נהנית מכלום, אני כל הזמן בוכה, לא באלי לעשות דברים כיפיים, רע לי כל הזמן והסיבה היא שאני חושבת שגם ככה אני אמות מתי שהו אז מה זה שווה.. אני כל הזמן חושבת על מוות ואפיל שאני רואה אנשים בטלוויזיה אני ישר חושבת על הגיל שלהם ועל כמה שהם מסכנים שהם מבוגרים ושהם עוד מעט ימותו..(ואני כולה בת 14) פעם חשבתי על קרירה, ועכשיו אני לא חושבת על קרירה כי אני יודעת שכשאני אגדל החיים שלי יהיו יותר קצרים. כל הזמן יש לי כובד על החזה ואני מ-ש-ת-ג-ע-ת!!!!!!!!!! נימאס לי כבר לחשוב על מוות!! אני רוצה לחשב על החיים אבל אני לא מצליחה.. אני לא מבינה אנשים שאומרים לי דברים. לדוגמא: אחותי אמרה לי "איזה באסה שנולדתי שמנה" ואני אמרתי לה "מצטערת שאני לא יכולה להבין אותך..." לא הצלחתי להבין אותה כי אני חושבת שגם ככה כולנו נמות בסוף... ופעם יכולתי להבין אותה ולתת לה עצות... תעזרו לי בבקשה.. מה אני יכולה לעשות בשביל לחשוב על החיים ועל העתיד שלי במקום לחשוב על הזקנה שלי ועל מוות... אגב, כל זה התחיל אחרי שאבי נכנס לבית חולים ועבר ניתוח ואני חושבת שקיבלתי מזה טראומה כי הכול היה מאוד פתאומי ונבהלתי. תודה מראש.

שלום לך, מפגש עם ניתוח שדמות משמעותית כמו אבא עובר, בעצם מפגש עם האפשרות שמהו רע יכול קרות לאבא שהוא פגיע ובסכנה אכן יכול להיות טראומטי. נשמעי שעבורך הוא חידד את תחושת המוות האפשרי, לצד המחשבה שאין טעם אם במילא בסוף מזדקנים ומתים. אלו אכן תחושות קשות, תחושות שרוב האנשים חושבים עליהם מדי פעם וזה מפריע להם. אבל נשמע לי שעבורך זוהי מחשבה בלתי פוסקת, שאת לא מצליחה להשתחרר ממנה או לחשוב ולהינות מדברים אחרים. הסבל שאת חשה נשמע לי לא קל, ואני חושב שיש טעם שתפני לקבלת עזרה מאיש מקצוע בהקדם. בהצלחה, דרור