"כי שנתיים של טיפול כבר לא עוזרות .."

הלוואי והייתי מוצאת את המילים להסביר את עצמי , אפילו לעצמי אני לא מצליחה להסביר .רע לי רע לי רע לי .. ואין לי כבר כוח , אני מרגישה שאני חיה כי צריך , ממש לא כאן מבחירה . זה ממש לא תקופה שתעבור .. זה ככה כבר הרבה זמן , (על פני השטח כאילו הכול בסדר אני למדתי , אני עובדת , משפחה חברים .. הכול בסדר) , אני בטיפול כבר כמעט שנתיים , ובמבט לאחור אני חושבת שהיום אני הרבה יותר פסימית לגבי העתיד , ואני לא מבינה איך הטיפול הזה אמור לעזור ?! אני לא כועסת על אף אחד , ולא חושבת שהעולם מקום נוראי .. סתם רע לי להיות .. ולא מצליחה לראות איך משנים את זה ..

שלום. את כותבת על הייאוש והפסימיות לאחר שנתיים של טיפול, ונשמע שאת מרגישה בעיקר חסרת תקווה ומאוכזבת. אני מניחה, שכמו כולם, גם את קיווית שהטיפול יביא להקלה, לשחרור, לרוגע, והנה, נדמה לך כרגע כאילו הדברים מושכים דווקא לכיוון השני. אני תוהה אם את אותו דבר היית אומרת בכל נקודת זמן בשנתיים האחרונות, או שבכל זאת את עוברת משבר שגורם לך לראות כרגע את הטיפול ואת חייך בכלל באופן כה קודר. אני מקווה, כמעט בטוחה, שהיו גם רגעים אחרים, משמעותיים, אופטימיים, לאורך הזמן הזה, והם שעוזרים לך, באופן מודע או פחות מודע, להמשיך בטיפול למרות התחושות הקשות שאת חשה כעת. מקווה שתוכלי, במסע הזה, לראות עוד צבעים אחרים בהמשך, ומקווה שלא תוותרי עליו. בהצלחה, מלי.