אין

שלום מלי נראה לי ש... צריך להמציא חוק שאסור למטפלים לקחת חופש. חוק כל כך פשוט, בטוח יעבור בקריאה ראשונה אצל כל המטופלים באשר הם. היא עוזבת אותי. יוצאת לחופש. ואמנם הפעם החופש קצת יותר קצר.. "רק" לשבוע.. אבל לי זה לא ממש משנה. לא משנה אם זה שבוע או שבועיים או חודש. ברגע שהיא הולכת ממני, משך הזמן כבר לא רלוונטי. כל כך כואב. היא יודעת שזאת תקופה דפוקה. היא אמרה שהיא יודעת שזה לא זמן טוב בשבילי. ובעצם, אז מה?... אני חושבת, מרגישה, יודעת. דווקא עכשיו היא צריכה את החופש. כי התקופה הזאת איתי הורסת אותה. גומרת אותה. סוחטת אותה. המפלצת התישה אותה לגמרי. התשתי אותה לגמרי. היא רוצה שאכעס עליה. אבל אני לא כועסת. אני באמת לא כועסת עליה. אני מאוד מבינה את הצורך והרצון שלה בחופש. גם אני הייתי רוצה חופש ממני. ההבדל הוא, שהיא יכולה להתרחק מהמפלצת שאני, ואני לא יכולה להתרחק מעצמי. לא יכולה לקחת חופש מעצמי. ובעצם, אני חוזרת בי מהצעת החוק. לא הייתי רוצה להעניש אותה בעונש כל כך קשה. להיות איתי מבלי שתהיה לה אפשרות ללכת ממני. היום היתה פגישה. כמו תמיד ישבתי על הריצפה, אבל הפעם חצי גב מופנה אליה. שתקתי. גם ככה תמיד קשה לי לדבר, וכשאני יודעת שהיא הולכת ומשאירה אותי לבד, עדיף לי לשתוק עוד לפני שהיא הולכת. אז היא תפרש את זה כמשהו שאני עוזבת לפני שעוזבים אותי, ואני אפרש את זה כמו שאני יודעת ומאמינה וחושבת תמיד- בכל מקרה אשאר לבד עם הדברים, עדיף לשתוק. היא כתבה לי דברים, אולי מתוך ידיעה שאת שאמרה במהלך הפגישה, יש סיכוי טוב שלא אזכור בכלל. שזה לא ישאר בתוכי. אולי כי היא רצתה איכשהו להשאיר לי משהו נוסף ממנה בזמן שהיא לא פה. אולי כי היא רצתה שאדע שכביכול היא תזכור אותי, תחזור אלי, תהיה איתי בזמן הזה בדרכים אחרות. אולי כדי שאדע שגם כשהיא יוצאת לחופש ממני, אני יכולה להשאיר לה הודעות.. זה כמובן נכנס תחת הכותרת "יומן טלפוני" שלנו. אני לא יודעת. רק יודעת שכואב נורא עכשיו. תוהו ובוהו בתוכי. המפלצת שיודעת שלקחו ממנה חופש. בגללה. המפלצת שיודעת שהיא בכל מקרה לא צריכה את המטפלת. שהכי טוב לבד. תמיד. והילדה הקטנה שבועטת ושולחת אגרופים לכל הכיוונים לפגוע בכל מי שרק יתקרב, ובעיקר לפגוע בי. :-(

שלום שיר. אני שומעת כמה קשה לך עכשיו, אולי דווקא עכשיו, להפרד מהמטפלת שלך, לקבל את הצורך שלה בחופש, קצר ככל שיהיה. נשמע שהחופש מוציא החוצה כ"כ הרבה פחדים ורגשות שאיכשהו, ביומיום, בליווי ובתוך קשר, הצלחת להיות איתם. נשמע שהחופש של המטפלת שלך, בחוויה שלך, משאיר אותך לבד. לבד מול הפחדים, הקשיים, הכאב, המפלצת שמאיימת להרים את הראש. וחשבתי שמה שכתבת על הרצון שלך לקבל "חופש מעצמך" כ"כ נוגע ללב... הלוואי וזה היה אפשרי עבורך, לקחת כמה ימי חופש, להשאיר הכל מאחור, לנשום אוויר אחר. אני מקווה שאת לא סובלת יותר מדי, לא מאפשרת למפלצת שבתוכך לקלקל ולזרוע הרס. תחזיקי מעמד, מלי.