מה שתשעה באב העלה בי. לעלאזל.

על מה בדיוק אנחנו מתאבלים עדין לא הבנתי. אם כולם, חרדים, דתיים וחילונים צמים לסיבת חורבן בית המקדש - מדוע אם הם טוענים שהם לא מאמינים בדת. אז 'צמים' את המסורת. הולכים אחרי כולם כמו כבשים. חשבתם בכלל מה אתם עושים?? בדקתם את האמונה שלכם לגבי הנושא?? חקרתם..? שאלתם..? ה-ב-נ-ת-ם...??? ניסיתם לחפש מה יש מעבר? ניסיתם לא ללכת אחרי כולם, סתם 'כי 'ככה אמרו, ככה צריך לעשות, כי ככה. כולם צמים! מה, את לא צמה..??' אם זהו יום לציון חורבן הבית הקדוש של האומה, מדוע היום לא יודעים לכבד בתי כנסיות, מדוע היום לא יודעים לכבר את הדתות.. כל מסגרת שרק מעזה לגדור, לסייג, לתחום או במילים אחרות, גבולות.- מקבל בעיטה ושבירת אף..?? כי אנחנו עצמאיים הרי לא..? ובשביל זה כולם עושים מה בא להם מתי שבא להם. ובשביל זה יש רצח, אונס ורוע בעולם. אבל בדיוק גם בשביל הסיבה הזאת נכנסים למצב הזה. גבולות מתפרש בעיני רבים כחנק, חסימת ערוץ היצירתיות וגבולות גם יכולים להתפרש בעיני יצורי אנוש כסיג. כזה שיש בטיפול. כזה שעוזר לטיפול להיות יעיל. כמה שזה כואב.. בזכות הגבולות גם גדלים. אז מה נכון..? איך אפשר להגדיר? מי הוא החצוף שיחליט?? אם לא הכלל שכבר קבע.. כל אחד והגדרים שלא. ה no no שלו. חבל. כל הענין הזה כל כך לא ברור אצלי. לא מוגדר. לא רוצה גדרות ועדין מחפשת אותם..לא יכולה איתם וגם לא יכולה בלעדיהם. איפה החופש שלי? מה זה חופש בכלל?? חופש מ-מה???? לא מבינה. ~נילי~

נילי... לא, אני לא צמה בט' באב! לא מרגישה חובה כלשהי לצום - לא דתית ולא מוסרית. אני לא "כולם" אם כך, כמשתמע מתוך דברייך וזה גם ממש לא מפריע לי. אבל למה זה מפריע לך? ואני יודעת את הסיבות - את כולן - שמאחורי הצום הזה. וזה עדיין לא גורם לחוש, שאני רוצה או צריכה לצום ביום הזה. למען האמת, אני לא יודעת מי אלה ה"כולם" שכתבת עליהם... אני לא מכירה אף-אחד שצם, באופן אישי. אבל הגבולות הם הבעיה, הלא כן? הגבולות, אי-כיבודם, ניפוצם, החריגה אל מעבר להם, הפרתם וכו'. הבלבול... מה שייך למי? כי אם לא היו גבולות, מה היה קורה? ובעצם, את מתארת מה קורה כשפורצים אותם... את יודעת, שמבחינה תרבותית "טהורה", יש רק מעשה אחד ויחיד שנחשב לטאבו בכל הדתות, עמים, אמונות, ארצות וכו'? למען האמת רק גילוי עריות נחשב לטאבו מוחלט - בכל מקום בעולם - גם בקרב התרבויות הכי "נחשלות" (בעיניים מערביות). חוץ מזה, הכל מותר... מחריד, לא? אבל יש גם גבולות אחרים... גבולות אישיים... הגבול שלך, שלי, של כל אחד ואחת בעולם... וזה הגבול שכתבת עליו בסוף - הגבול הטיפולי... שלי אבד מזמן... אין גבולות... לפעמים היא מתעוררת ונזכרת ש"רגע,רגע! אני המטפלת ואת המטופלת!" אבל זה עובר אחרי 2-3 פגישות. קשה להאמין כמה שזה קשה כשהכל מתערבב ככה. צריך להיות פה בשביל להבין, שלפעמים באמת צריך את זה מאוד, את הגבולות האלה - את העמדה של מטפל לעומת מטופל. ושזו תהיה עמדה ברורה לחלוטין, ללא חילופי תפקידים. החופש שלך נמצא במקום הזה בדיוק! החופש שלך מלהצטרך להכיל במקום להיות מוכלת... החופש שלך למטפל במקום להיות מטופלת... החופש שלך להיות את במקום שנועד בשבילך, לקבל אותך כמו שאת...! נשמע מעט? זה המון! רק שהגבולות האלה מטשטשים אפשר להבין שהחופש הזה באמת היה שם...

שלום לנילי אני מבין כי תשעה באב' העלה בך תחושות רבות, ואולי בעיקר מחשבות ותחושות מנוגדות ומורכבות. בולט לי במיוחד הכעס את חשה בעניין אולי, אולי בהקשר של דת, כפייה ואובדן החשיבה האינדיבידואלית, ובוודאי בהקשרים נוספים, המוכרים רק לך. אני מקווה שתוכלי להעזר בתגובה שהופיעה לפני, בין השאר, על מנת להרהר עוד בנושא של גבולות, בדר, התועלת שניתן להפיק מכך והמחיר שיש לשלם בשל כך. מישהו חכם כתב על כך פעם ספר שלם - "תרבות ואי-נחת" שמו.. בכל מקרה, אני מקווה שאי-הנחת שלך מעט שככה ושהעומס שהביא איתו היום הספציפי הזה הוקל מעט בימים שאחריו. להתראות דוד