אובדן וכאב

היי, שאלתי פעם את ליאת לגבי איך להתמודד עם חפצי הורי המתים. שניהם נפטרו ונשארתי בבית לבד עם כל הזכרונות. אחרי 5 שנים עכשיו אני לא מצליחה לגעת בשום דבר. הכל במקומו. הבית שומם. אני שונאת להיות בו, אבל הוא גם מחבוא עבורי מפני כל האנשים שאין לי עכשיו כוח לראותם. ליאת אז, ייעצה לי לשתף אחים או אחיות או קרובים בסידור הדברים שלהם. הבעיה שאני לא יכולה לראות אף אחד נוגע בדברים שלהם. והם מרגישים את הכעס שלי והרגישות של הנושא אצלי. אבל כל הדברים מבחינה אחרת מלאים אבק, והרבה דברים אין לי שום שימוש בהם. ובטיפול אני לא מביאה את זה, פעם אחת כן דיברתי ע לזה אבל היא ייעצה לי כמו שליאת ייעצה, ואני באמת לא יכולה לראות מישהו נוגע בהם. אולי כך אני שומרת עליהם בחיים, ואם אני נפטרת מהדברים שלהם אני נותנת להם ללכת. ואני לא רוצה שילכו, כי גם כך אני בודדה.

שלום לך. מוות של קרובים הוא אחד הארועים הקשים והכואבים שיש. הקושי לוותר על החפצים מבטא את הקונפליקט העמוק והעצוב כ"כ שאת נמצאת בו. מצד אחד רצון להכחיש את מותם, להרגיש כאילו דבר לא השתנה, ומצד שני צורך להמשיך הלאה, לאפשר למציאות אחרת, חדשה וכואבת אך בלתי נמנעת, לחדור לחייך. אני חושבת שזהו קונפליקט שתצטרכי להבין, ולפתור, בדרך שאינה טכנית, ואני מציעה לך לברר אותו בטיפול. אני מניחה שהחפצים הם דרך סמלית, קונקרטית, לספר לעצמך ולאחרים על תהליך האבל המייסר שאת עוברת. אני מקווה שתוכלי לזכור שהזכרון והקיום האמיתי של הורייך אינו מבוטא בחפצים, אלא בזכרונות, מחשבות ורגשות שאת נושאת עימך, ולא יימחקו או יעלמו לעולם. נדמה לי שכשתוכלי לסמוך ולהשען על הקיום של הורייך בתוכך, ועל היכולת שלך להחזיק אותם בנפשך ובחייך הפנימיים, תצליחי לוותר על החפצים המוחשיים שמסמלים אותם. בהצלחה, מלי.