טיפול בטראומה

ערב טוב, יש לי שאלה ואשמח אם תעזרי לי. עברתי בילדות התעללות חד פעמית, והשארתי הדבר כסוד אורך שנים, חייתי עם זה הרבה שנים בשקט וזרמתי עם החיים, אבל אני מאמינה שהדבר עיצב הרבה מחיי ומהאישיות שלי. החלטתי לפנות לטיפול בגלל בעיה אחרת, ואז הדבר עלה, ועם עידוד המטפלת דיברתי עליו קצת. אבל אחרי שנתיים ומשהו טיפול, עדיין אינני יכולה לכנס לפרטי פרטים, הדבר חזר לי בגדול, אני חושבת עליו המון לבד, אבל לא איתה. לא נעים, ולא קל לי לדבר על זה.אני בת 37 עכשיו, ולא הייתי בחיים במערכת יחסים, וזה נראה לי בגלל האירוע הזה, אבל אף פעם לא ייחסתי את זה אליו. אלא רק עכשיו כשהתחלתי להבין את גודל השפעתו. (אחרי שדיברתי עליו בטיפול, אני נזכרת בכל מגע, ריח, קול... הכל חוזר כאילו שהוא קורה עכשיו). ופתאום אני חושבת לעצמי עכשיו, שאחרי שנתיים של טיפול, הדבר עדיין כואב, שום דבר לא השתנה בתפיסתי לגבי העולם הזה, אז מה הטעם להמשיך ולדבר ולחפור בנושא אם אני לא אצליח בחיים לכנס למערכת יחסים. כנראה שלא הבנתי או שהדחקתי את גודל השפעתו והצלחתי להמשיך ולתפקד בחיים, אבל הוא מריע לי נורא עכשיו אבל אינני רואה שום פתרון דרך הטיפול. לא רואה את עצמי משתנה, ניסיתי המון אבל לא מצליחה להתמודד עם זה, לא עם המטפלת ולא לבד. אז מה הטעם בלהמשיך?

שלום לך. את מתארת טיפול שהתחיל ממקום אחד, ולאט לאט הפגיש אותך עם מקום כואב, אפל, מוסתר, בחייך. וכעת, מול הסוד הגדול שמתחיל לקבל מילים וצבעים וריחות, את חשה בלבול, תקיעות וייאוש. לפגוש מקום טראומתי משמעו לפגוש את הרגשות הללו, לאפשר להם לצוף ולהחוות אחרי ששנים כה רבות הם לא היו חלק ממך. המפגש עם התחושות הללו מספר שאת מחוברת יותר - למה שהיה ולעצמך, מרשה לעצמך להיות במגע עם חלקים שעד עתה היית עסוקה בלטשטש ולהסתיר, מעצמך ומאחרים. המקום הזה לא קל ולא מהיר, אך הכרחי. הקושי לדבר, הרצון לעזוב הכל, התחושה שכלום לא עוזר, כל אלה הם אבנים גדולות במסע הארוך לשיקום ולחיים מלאים. נשמע שהמטפלת שלך מתעקשת עליך, ואני מקווה שתצליחי להתעקש גם את על עצמך, לא לתת לאבנים הגדולות לקטוע את המסע הזה, שאת כ"כ צריכה. בהצלחה, מלי.

אבל האם אוכל באיזשהוא שלב בחיים לחיות חיים נורמלים, ולהיות במערכת יחסים אמיתי בלי לחזור למקום הזה. יכול להיות. אני לא רואה את זה ולכן לא רואה טעם להמשיך לדבר ע לזה?