הרס נלעג

פגישה אחרונה לפני חופש ארוך וגדול. פגישות רבות רבות מתבטלות. המטופל עוזב באמצע בטריקת דלת. המטפל מעולם לא התקשר בין פגישות מכל סוג שהוא. בטח שלא כאלה כי ככה מטופל ילמד שאם יתנהג מגעיל הוא עוד יזכה לפרס. המטפל כועס ומאוכזב מהמטופל שהוא רק הורס. והמטופל זה מה שהוא יודע. רק זה. המטפל גם אומר שהוא לא מרגיש רע אחרי תקריות כאלה. הוא מטפל והוא איש בריא ויש לו כלים להתמודד. חבל. רוצה שיהיה רך אליי כשאני חרא. אף פעם זה לא עובד. תמיד הטעות חוזרת ותמיד נוצר הזעם של המטפל שהוא שופך על המטופל. את כל משאית הזבל. (לא נדמה לי, זה באמת מה שחוזר וקורה וכך גם דובר ונאמר). המטופל התלוי ממשיך לחזור אליו כדי להמשיך להינזף שהוא לא יודע להיעזר ושאין לו מושג מה זאת אהבה. הדבר האחרון שהייתי רוצה לשמוע עכשיו זו תגובה מקצועית עם מילים מעולם הפסיכולוגיה. משפט שיתחיל עם "אני שומעת את הכעס החזק שלך, חוסר האונים...." תחנוניי שלא יאמר. ולא שיש לי שליטה בזה. אין לי אף אחד וזו הרגשה מחורבנת. בטיפול נאמר שוב ושוב שהאחריות עליי. נכון. אבל מעבר ליכולתי. וזה קשה כשאין מי שמאמין.

שלום לך. אני רוצה לשתף אותך בחוויה שלי בכתיבת התשובה לך. אני מרגישה שהייתי נורא רוצה להרגיע, לנחם, להגיד משהו עוטף ורך, ועם זאת, מרגישה שזה מסוכן מולך - שיש אמירות שיכולות לעצבן אותך, שנחוות כלא מרגיעות וכלא מכילות, למרות הכוונה הטובה... אני משתפת אותך בכך כי אולי זו הצומת הטיפולית שבא אתה (והמטפל שלך) נמצאים. מצד אחד, ברור שאתה כועס, מאוכזב, חסר שקט, ומצד שני לא ברור איך, ואם, יהיה אפשר להרגיע ולהשקיט, מה יוכל לעזור לך למצוא את השקט. אני משערת שזה מקום שמוכר לך (והנה, שוב אני מפחדת לעצבן...) - המקום שבו אתה זועם ורותח, והתחושה שלך שלא נעשה שום דבר יעיל או ממשי לעזור לך להרגע. נדמה לי שאולי, במסע הטיפולי הקשה הזה שאתה מתאר, אתה לומד ביחד עם המטפל שלך מה קורה לך במקומות הללו,למה אתה נמצא בהם שוב ושוב, ואיך תוכל לאט לאט להצליח להיות בהם יותר רגוע ויותר בשליטה. ובינתיים, מקווה בכל זאת שאפילו אם אתה מתקשה להרגע או להתנחם באמירות פסיכולוגיות בטיפול, אתה מצליח לראות את הרצון העז להיות איתך ולעזור לך. ולבסוף תהיתי אם תוכל לדבר על כך בטיפול, לא רק בשעת משבר וכעס, אלא דווקא ברגעים נינוחים יותר, ולנסות להבין ביחד עם המטפל שלך מה קורה לך ולכם ברגעים הללו. בהצלחה מלי.

הי מלי, כן, מסוכן. כשנזכרים להגיע אחרי כל כך הרבה שנים עם משהו שהיה אמור להיות פעם מזמן הוא הופך להיות תוקפני מכל כיוון. רק לא שקט. הכי נורא זה שקט. אחד לאחד מי שהיה מולי אז במצבים קטטוניים או ישן או לא היה מוכן להזיז את עצמו. זה השחזור. והמטפל יודע ובכל זאת ככה הוא מגיב. שותק ושותק ושותק. וכל תחנוניי לא יעזרו. וכמה שהתחננתי. הוא בשלו "ככה אני, ובכלל איך אפשר לחשוב תחת מטח אש". והבנתי שהתכוונת לשקט אחר, אך הזעם שלי כרגע שלי הוביל אותי להפוך. לא מצליח לי לראות שמישהו רוצה לעזור או לאהוב בשום צורה. "מה אפשר לעשות במצבי פירוק כאלה בהיותך לבד" נשאלתי. לא הייתה לי תשובה. כלומר, ברור לי שצריך למצוא מישהו אחר במציאות, אבל זה דבר שאין לי שום כיוון מחשבה איך להצליח להשיג. אין לי כלים, או שיש ואין לי מושג איך להשתמש בהם בצורה טובה. דיברנו על כך בטיפול בעיתויים שונים ובמצבים שונים המוני פעמים. אין לי כוח. לא מובן מאליו שאחזור. שום דבר לא מובן מאליו. למרות שלמטפל אין ספק ש"אבחר בחיים", ואשוב, אבל הוא גם יודע שאני בסכנה ממשית. מושך מאד לבחור בכיוון ההוא. בכיוון הכי הרסני. מאד מאד מאד. קשה לי להבין איך מטפל מרגיש כאשר מטופל שלו נותר במשבר כזה לאורך חופש שלם וארוך, ורק לשתוק. עוד קטע מקצועי מעצבן. איך הוא מסוגל. גם לזה קיבלתי הסבר. הוא זוכר כל מיני דברים ואת השלם ואת הטוב (שלי לא מצליח למצוא). אולי זו הקנאה שלי שהוא יודע איך. או שההתעצבנות על כך שאין לי שליטה. אין לי מושג. המשברים לא קורים רק בחופשות ובכוונה לא השתמשתי במילה פרידה, כי אין כאן פרידה לדעתי. קשה לי להבין איזה מן עבודה על פרידה עשינו במשך חודשים אם הסיום כזה. גדול עליי להבין. "פרידה"... עוד מילה לסל המילים הבלתי נסבלות היום. 'זעם', 'אכזבה', ונוראיות מכל 'תסכול' 'להכיל' (דווקא היא לא מופיעה בטיפול שלי, אבל זו מילת רצח בולענית עבורי) גם שם. ועוד כל מיני מילים שאפילו לא אוכל לרשום. מלי, (ברגע של עברית) צומת זה זכר. אבל אני לא. תודה שהעזת להגיב למרות שאני אדם שלוקח והורס ומבטל ללא הרף. גם בלי דעת דברים חודרים לאי שם ואולי מראים אותותיהם אחרי איזה פרק זמן. גם זה ידוע לי. ובכל זאת. זיפת. הכאיב לי נורא. קשה לי לסלוח. יותר מידי ניסיתי. יותר מידי התאמצתי. באמת הייתי רוצה שיבואו לכיווני. חבל"ז על הציפייה, אבל מותר לומר שקשה לי לקבל את זה היום? דחסן זבל