מטפלת וחופש

שלום, המטפלת שלי יצאה לחופש ארוך - חודש וחצי-. קשה לי מאוד בלעדיה, אבל מבחינה אחרת קשה לי אצלה. אני לא נותנת לה להתקרב, מנסה תמיד להרחיק אותה, אבל בתוך תוכי אני רק מתפללת שתתקרב יותר, שתחזיק אותי, שתהיה תמיד לידי. היא לא יודעת שקשה לי בלעדיה, דווקא היא חושבת לפי מה שאני משדרת שכיף לי עם החופש. אבל זה מאוד קשה כי אני לא משתפת אף אחד, ממש אף אחד, אני חיה בבדידות מוחלטת עם הבעיות, לא מוכנה לשתף את הקרובים מסביבי. ואני לא יכולה לשאת חודש וחצי לבד. אני אפילו התעצבנתי עליה בגלל החופש וביטלתי שתי פגישות ואנחנו יצאנו ברוגז שתינו. כי גם היא לא מסכימה לתת לי לצאת לחופש, כי היא טוענת שאני בורחת, אבל לה מותר לצאת לחופש כזה ארוך. בא לי להעניש אותה ולא לחזור לעוד תקופה (אבל זה בעצם גם להעניש את עצמי) - נכון?

שלום שוש נכון. זו באמת דרך לפגוע ולהעניש את עצמך. אבל גרוע מכך, זו דרך להמשיך ולא לדבר, לחסום את המטפלת מעולמך הפנימי ולהטעות אותה ביחס לתחושותיך ולכוח המניע אותך. אני מבין את הקושי והכאב, אולי החרדה, עם יציאתה של המטפלת לחופשה, אבל השאלה היא האם לנסות לטשטש את התחושות האלה דרך מאבקים ומריבות, או לנסות לדבר עליהן בגלוי, בזמן שמוקדש לכך. שמוקדש לך. ומעבר לכך, הרי המחסום הזה, המוצב בפתח עולמך הרגשי, בפתח ה"עצמי הפנימי" והסודי שלך, אינו קיים רק עבור המטפלת, אלא שריר וקיים גם מול אנשים אחרים בעולם. וזה משהו שנותן לעיתים תחושה של בטחון, אולי אפילו של כוח ונצחון, אבל משאיר בסוף בעיקר בתוך חוויית הלבד ואי-המובנות. לא חבל? מגיע לשתיכן להצליח להפגש באמת. מקווה שלאחר החודש וחצי האלה - כך יהיה. בהצלחה דוד