לא מבינה ..

שלום , אני בטיפול כבר שנה וחצי ואיכשהו מה שלא קורה שם גורם לי להרגיש רע עם עצמי . או שאני באה ושתוקת ואז רע לי עם זה , או שאני באה ומצליחה לדבר ואז אני מרגישה אפילו עוד יותר נורא עם עצמי , כל הזמן אני רוצה להפסיק ללכת , ואז מרגישה שאני לא מוסגלת ואז מבטלת את הפגישה ויום אח"כ מבטלת את הביטול , לא יודעת זה פשוט לא מצליח רק גורם לי להרגיש יותר רע , אני משתפת את הפסיכולוגית שלי בכול זה (לפעמים אני מרגישה שזה בעיקר מה שאנחנו מתעסקות - היחסים שלי איתה .. בעיה שלא הייתה קיימת לפני הטיפול :) . מחוץ לחדר הטיפול אני מנהלת חיים נורמליים לחלוטין (רק שמאוד רע לי בהם ) , ושם אני פשוט מרגישה "פסיכית" - הרגשות שלי משתלטים עלי..אני כבר לא מאמינה שזה יעזור לי .. השאלה אם כדי להפסיק ואם כן איך משתחררים מתלות חזקה שמושכת אותי לשם כל פעם מחדש..ואיפה אפשר למצוא פיתרון לבעויות המקוריות שלי..מקווה שלא הגזמתי עם השאלות :) תודה ולילה טוב ..

שלום אלמונית לא הגזמת עם השאלות בכלל. מה שאת מתארת נשמע לי כמו קונפלקט עז, המתעורר בתוך הטיפול והקשור לאמביוולנטיות רבה סביב קרבה ומרחק, סביב האפשרות והכמיהה להיות בקשר מול החשש מתלות (והבלעות?) שקרבה זו עלולה להביא. את מתארת כי דבר זה אינו קורה מחוץ לטיפול, אבל יש לי הרגשה שמה שאת מתארת כחיים נורמליים (אבל רעים מאוד) הוא סוג של תוצר של קושי זה בדיוק, סוג של כיסוי על הקונפליקט האמיתי איתו את מתמודדת ואותו את חשה ביחס לטיפול. כך, שבמובן מסוים, ייתכן שבטיפול את נפגשת עם חלקים "אמיתיים" שלך, שלא זוכים לביטוי ביום-יום. בהמשך לכך, אני מנחש שעל מנת לשפר את החיים הרעים, את הבעיות המקוריות שאת מתארת, ייתכן ויהיה צורך להמשיך ולעבור ולעבד במידת האפשר את הקונפליקט החזק שאת מרגישה כרגע בטיפול. לא קל,כמובן, אבל אני מנחש, ומקווה בשבילך, שדרך העבודה הזו תמצאי חלק מהפיתרונות שאת מחפשת.. בהצלחה דוד

קודם כול תודה על התשובה , אין לי ספק שהטיפול מעלה בי המון רגשות ומאוד משפיע על חיי , אבל עדיין אני לא מצליחה להבין איך זה אמור לעזור . למה רק ניהיה לי יותר רע , ולמה דווקא הטיפול גורם לי להבין שאי אפשר לשנות וגם עוד 15 שנה בטיפול זה לא ישתנה.. הרגשתי ככה גם לפני שנה ..וזה נשאר אותו דבר רק עם תלות גדולה יותר תודה רבה בכול אופן...