קו ארוך

הי דויד ראשית אני רוצה להודות לחפש שמצאה את השיר "היא יוסף" ושלחה אותי למצוא גם. שבוע ארוך של מחשבות היה לי. מנסה להבין. איך צומחים מתוך משבר. אני מנסה להשוות את זה למערכת יחסים אחרת. את בן זוגי לא היה עולה בדעתי לעזוב אחרי אכזבות, בעתות משבר. בטיפול זה מרגיש אחרת. הציפיות שלי אחרות. זה נוטה - וקשה לי להודות בכך - יותר ליחסים של הורה/ילד. אני מצפה ממנה שתהיה מושלמת, שתרגיש לבד מה אני צריכה, וכשזה לא קורה אני מגיבה בכעס של רקיעה ברגליים, או אפילו יותר מכך - כמו בן עשרה שגילה שהוריו לא מושלמים, ובזעם הוא טורק את הדלת, "בורח מהבית", ובסוף חוזר, כי הוא רק בן עשרה ועדיין צריך אותם. יש בי אכזבה. אכזבה וכעס. אכזבה וכעס ותסכול. ויש לי עוד שבועיים מ"חוץ לבית". עכשיו זה מוגדר על ידה, כי היא נסעה, תחושות שבר וגעגוע שנמסכות ביחד למשחה מתעתעת. יוסף

שלום יוסף נחמד בעיני שמישהי שלחה אותך לחפש את עצמך ועזרה לך למצוא אותך שם. מעבר לזאת, נשמע לי שאת מתארת מאוד בכנות את המתרחש במערכת היחסים הטיפולית שלך, מערכת שכנראה אכן מפעילה קשרים ומערכות יחסים מוקדמות מהעבר, דבר שכמובן שקשה להודות בו. אבל מדוע בעצם? האם יש בכך משהו מבייש? עדות לחולשה? לעבר שאינו מושלם? מה מופעל בנקודה זאת, שמקשה להודות בתחושות, מקשה בעצם להתקרב בצורה אמיתית עוד יותר למטפלת ולעצמך, בתוך הטיפול? ומעבר לכך, התחושות שאת חווה, הדימויים שנקשרים אליהם וכמובן ההמתנה עכשיו, שבועיים מחוץ "לבית", נשמעים לי כמו חלק חשוב בטיפול, משבר ושבר שניתן לצמוח מהם ולהתחזק ולגדול עוד יותר. מקווה שכך אכן יהיה. בהצלחה עם ההמתנה דוד