שאלה מביכה

שלום, אני מבקשת לשאול שאלה, יותר נכון מקווה להסבר לאחר הבנה. אני בטיפול, כל פעם מחדש ביני לבין עצמי שוקלת לעזוב את הטיפול. אחת הסיבות המרכזיות הן (וזה הולך להישמע קצת מוזר) מפריע לי מאוד שדמותו של המטפל שלי הופנמה בתוכי. נכון שאתם המטפלים מעודדים שקולו של המטפל "יסייע" במקומות בהם אנו זקוקים מחוץ לטיפול. אך כל פעם כשאני מרגישה שהמטפל או יותר נכון קולו נמצאים בראשי יותר מדי זמן מהיום - אני מתחילה לרצות לברוח, לבטל או להפסיק את הטיפול. אני מרגישה שזו סוג של אובססיה וחוסר שליטה על הגוף שלי שהוא נמצא בראשי מבלי שאוכל להוציא אותו ממני. לכן כשמתרחקת מעט וקולו נחלש בתוכי והיכולת לשלוט בראשי חוזרת ליידי - הטיפול מרגיש לי בסדר. איך מוחקים את קולו של המטפל מראשי - לא רוצה שיהיה שם בלי שביקשתי, רוצה שיהיה לי שקט בראש ושאף אחד לא יכנס לי לראש מבלי שהזמנתי אותו. אני מרגישה שאין לי אפשרות בחירה אם שיהיה בתוכי או לא וזה גורם לי לכעס וחוסר אונים עד כדי מחשבות חוזרות ונשנות לברוח. תודה לאל על חסדים קטנים - כמו האנונימיות כאן. אני מניחה שהשאלה נשמעת עם מטבל פסיכוטי.

<> שלום, המחשבות שלנו הם הדבר הכי אישי שיש. הם הדבר שאנחנו מרגישים שלא משנה מה לא יוכלו לקחת אותם מאיתנו. לכן אני מבין עד כמה זה מפריע, מאיים, כשהתחושה היא שאת לא שולטת במחשבות, שהן כאילו כבר לא שלך יותר. שאולי בדרך כלשהי המטפל שולט בהם, יודע מה את חושבת גם מבלי שתספרי. שאין גבול ברור בינך לבינו. את מגיבה לכך על ידי התרחקות, יצירת גבול חיצוני ברור שבאמת מעמעם את התחושה. השאלה היא האם יש לכך מקום בטיפול, לדבר על מה שקורקה לך. לנסות ולגבש גבול פנימי עבורך. גבול שבעזרתו תדעי מה שלך ומה שלו, מתי את מחליטה להיעזר בו במחשבות שלך ומתי לא. אני יודע שזה לא פשוט, אבל אני חושב שזה המקום בו את נמצאת עכשיו, בחיפוש אחר המרחק הנכון והבטוח מהמטפל. מרחק שיכול להתקיים גם על ידי גבולות חיצוניים שיעזרו לגבש גבולות פנימיים. דרור