בשקט

המשפט "אני אנוח בקבר" הוא משפט שבעבר היה גורם לי לחייך - היום כבר לא ממש. הוא קיבל משמעות אמיתית , פחות קומית - מציאותית. מחוץ לי המון כאב שנפגש עם הבפנים שלי המייצר כאב וזוועות משלו. ה - אוי של הסבתות הידוע לשמצה - שגור בראשי יותר מתמיד. אז באווירה פולנית משהו - אומר - אוי אני כבר אנוח לי בקבר. אני קוראת את הכאב של האחרים פה ונראה לא ראוי להטריד בקטנות. ובכל זאת כתבתי משהו שגם אם בחיוך רופה - מעביר אולי את תחושת הכאב העצום ואת כל הרגשות קרובי משפחתו- הייאוש בן דודו, הדכאון אחיינו, והוריו עצב וחידלון.נמאס לי.

<> שלום, את מבטאת בדברייך את המאמץ הכבד שבהתמודדות עם הרגשות שבתוכך, הכאב הייאוש הדכאון. המאמץ שמתיש אותך, שגורם לך לרצות ולשאוף למנוחה סוף סוף גם אם משמעה הפסקת החיים. נכון שאמרת שהדברים נאמרים בחיוך מה, אבל אני תוהה מדוע החיוך. מדוע התחושה שאת מטרידה בקטנות. והאם זה קשור להרגשה שהכאב מכריע אותך. האם את מתקשה להיעזר באחרים להתמודדות עם הקשיים שלך. אני לא יודע, אבל אני חושב שמשא כבד כמו שאת נושאת, ואת נושאת, יכול להיות אולי מעט יותר קל, ובוודאי פחות בודד בשניים. דרור