אין

שלום דרור עברו עלי ימים מאוד מאוד קשים, המפלצת שבי תפסה את מקומה בנסיון לשלוט ולעשות סדר בתוכי כמו שרק היא יודעת. המוות מול עיני כבר ימים, הרצון לחדול, הכמיהה לשקט, למנוחה, ליציאה מעצמי- מגופי ונפשי שאני מתעבת כל כך. ידעתי שאם אצור קשר עם המטפלת, היא תהיה איתי ובשבילי, ולכן נמנעתי מכך. עד אתמול. שהיה קשה במיוחד. שהמוות היה טוב ונכון וזמין מתמיד. בסוף המפלצת התקשרה למטפלת. לא יודעת מה חשבתי לשבריר שניה שגרם לי לעשות את זה. אבל מסתבר ששבריר שניה מספיק כדי לרסק אבל גם כדי לנסות להחזיק. לא יכולתי לדבר איתה, לא יכולתי לשתף במה שמרגיש, במה שקורה בפנים, למפלצת. לי. רק בקשתי ממנה שתבוא. רק שתבוא. היא ידעה שמשהו קורה לי. היא ידעה. התחננתי שתבוא. אמרתי לה שאני רוצה שתבוא. בהתחלה היא אמרה שהיא לא יכולה לבוא. שהיא יכולה לדבר איתי, שאני יכולה לשתף אותה וכך היא תהיה איתי. אבל אני לא יכולתי לדבר. רציתי שתבוא. אז אמרתי לה, שאין דבר כזה "לא יכולה" יש "לא רוצה". ואז היא הודתה. שהיא לא רוצה לבוא. ברגע שהיא אמרה את המשפט הזה, כמה שהייתי מרוסקת, התרסקתי והתנפצתי עוד יותר. הפכתי לגרגרי אבק, שהיא עשתה עליהם "פוווו" והתפזרתי לכל עבר. לא יודעת מה חשבתי באותו שבריר שניה שהתקשרתי ובקשתי שתבוא. אבל יודעת מה חשבתי והרגשתי ברגע שהודתה שהיא לא רוצה לבוא. כי מי בעצם ירצה לבוא למפלצת? מי ירצה לראות מפלצת? מי ירצה להיות עם מפלצת? מי ירצה להתקרב למפלצת? במיוחד כשהוא כביכול יכול "לפתור" את המצב בשיחה בטלפון. אפילו אני המפלצת, לא סובלת את עצמי. אני מתעבת אותי. אם רק הייתי יכולה להתרחק מעצמי וממה שבתוכי. אם רק הייתי יכולה לברוח לי, להתרחק ממני, להיעלם לי. גם אני הייתי מאמצת את המרחק בכייף גדול. בשמחה אדירה. הרי זה חלק ממהות המוות, החידלון- שלא אצטרך לסבול את עצמי כל הזמן. והנה היא. המטפלת. זאת שתמיד אומרת שאני לא מפלצת. זאת שאומרת שאכפת לה. שהיא אוהבת. היא שאומרת שיש שם ילדה קטנה. היא. היא שלא רוצה לבוא, להתקרב אלי. המפלצת. חשבתי שזה כואב. חשבתי שאני כועסת. אבל הכאב והכעס תוך שניות הפכו להבנה אמיתית, כנה. שאף אחד, שהוא שפוי, לא ירצה לבוא למפלצת. שגם ככה היא כל כך סובלת אותי פעמיים בשבוע. פעמיים יותר מידי. ומחר דרור, מחר צריכה להיות פגישה. אבל המפלצת מוחה. המפלצת לא רוצה ללכת. לא רוצה לראות אותה. המפלצת רוצה לתת לה את המרחק שהיא רוצה. המפלצת לא רוצה לגרום למטפלת לעשות משהו שהיא לא רוצה, שלא טוב לה. המפלצת, כמה שהיא תמיד פוגעת בכולם ולא אכפת לה מכלום, המפלצת פתאום מבינה שמה שהיא תמיד חשבה הוא הנכון, שאין לה- לי מקום כאן. זה לא מקום למפלצות. וגם לי, למפלצת מגיע לנוח. ומחר.. לא יודעת מה לעשות עם הפגישה מחר.. יודעת בוודאות שלא רוצה ללכת. יודעת גם שלא רוצה לקבל ממנה טלפון כשלא אגיע. יודעת שגם לא רוצה לדבר איתה יותר בכלל. אף פעם. לעולם לא. כמעט חמש שנים של טיפול, שבסופם אני מקבלת, מבינה, ושומעת ממנה את מה שתמיד ידעתי - אני מפלצת שלא רוצים לבוא ולהתקרב אליה. שהיא דוחה, מגעילה ומעצבנת. שמרחק ממנה זה הדבר הכי טוב והכי נכון.

שיר שלום, כאב לי לשמוע את דברייך. כאב לשמעו אותך חשה את עצמך כל כך מפלצתית כל כך לא רצויה, דחויה עד כי ברור שאף אחד, גם לא המטפלת שלך לא ירצו להיות בקרבתך. ברור עד כדי כך שזו האפשרות היחידה הקיימת. ברור עד כדי כך שאין מקום להעלות ספק, לשאול שאלה פשוטה "למה לא". ייתכן שכפי שאת חושבת אף אחד לא רוצה להיות לידך ואת ממהרת לאמץ אפשרות זו ולהזדהות איתה. אבל יכולות להיות אפשרויות נוספות. אפשרויות שלא ניתן להן מקום. חשבתי איך באותו רגע עבורך הייתה רק אפשרות אחת. שהיא תגיע. אפשרויות אחרות שהיו זמינות לך לא היו מספקות. ולבסוף באה האכזבה הבלתי נמנעת, או שמא היא כן נמנעת, וגם לך יש חלק ביכולת למנוע אותה ולא רק לה. אני דווקא חושב שחשוב מאוד שתלכי מחר לפגישה. שתדברי על מה שהרגשת, שתנסי לשמוע ממנה מדוע היא אמרה שהיא לא רוצה. שתאפשרי לעצמך משהו חשוב מאוד,את האפשרות לחשוב שאת רצויה, שלא רוצים להיפטר ממך. כמה שאפשרות זו יכולה להיות גם מאיימת. דרור

אתה יודע דרור?.. הלכתי היום לפגישה. לא יודעת מאיפה באו הכוחות האלה לגרום לי להיכנס לשם. אבל הלכתי. ואני מצטערת שהלכתי. ואני אשמה שהלכתי. ואני אשמה בכל מה שהיה ולא היה שם. בהתחלה שתקתי. היא דווקא "שמחה" לראות אותי אחרי כמה ימים שלא התראינו. שוב משחק שקרי שלה מולי. ומה אני אגיד לך.. היא משחקת מצוין. כמעט ממש אמיתי. היה לה קשה עם הכניסה הזאת שלי. כנראה ציפתה שאבוא בגעגועים, אושר, שמחה, רצון או לא יודעת מה. אחרי שתיקה שלי ונסיונות שלה להבין, התחילה הדיפה ואחריה התקפה. כמובן שלי אותה. בסוף גם הצלחתי להוציא אותה מדעתה והיא גם התקיפה אותי. ובין לבין, המילים השקריות שלה. שהיא אוהבת אותי. שאני יקרה לה. שזו זכות לטפל בי. שקרים ושקרים ושקרים. והכל בכזאת טבעיות. אמרתי לה שאני לא רוצה לשמוע אותה. ניסתה לדבר. לא רציתי להקשיב. לא יכולתי להקשיב. לא יכולתי לקבל. לא יכולתי להבין. כי מה אני אמורה להבין? שבשבת היא לא רצתה לראות אותי ופתאום היא נורא חיכתה לפגישה היום לראות אותי? שבשבת דיבר החלק השפוי שבה שלא רצה להתקרב ולבוא למפלצת והיום דיבר איזה חלק שלה? זה שנאמן כל כך להיותה מטפלת? זה שמחייב אותה להיפגש איתי כי בלו"ז יש לנו פגישה? החלק שרוצה להרגיע אותה בזה שהיא מטפלת מצוינת שעושה את מה שהיא צריכה ורוצה? האמת היא שהיא באמת מטפלת מצוינת. כל כך מצוינת שנפלתי בפח הפיקציה של טיפול. כמעט חמש שנים שהיו בהם רגעים אמיתיים בהם כמעט האמנתי לה שהיא לא חושבת שאני מפלצת. ובתוך כל זה, היא מצאה לה זמן להגיד לי שהיא יוצאת לחופש בקרוב. כל הפגישה לא הסתכלתי עליה, אף לא מבט אחד חטוף. כשיצאתי לא יכולתי לומר לה שלום. מבט בריצפה, פה שותק ורגליים סוחבות לשום מקום. לא יודעת מה לחשוב, להרגיש, להבין. אתה יודע דרור? מי שנולדה להיות מהלידה זונה, שרמוטה, מפלצת (ועוד) צריכה פשוט ללמוד לקבל את זה כמות שזה בלי לנסות לשנות את זה, בלי להכניס את עצמה לאיזו פיקציה של טיפול. אני צריכה להיות "גאה". אלוהים בד"כ נותן לכל אחד דבר או שניים "טובים". לי הוא נתן את כל הדברים הטובים. כמו שכתבתי לדוד ולמלי, אני במאסר עולם בתוך גופי ונפשי המפלצתיים המתועבים. וככה זה ישאר. עד החידלון. אין לי כח יותר דרור. פשוט אין לי כח. עייפתי מהכל, מכולם, ובעיקר מעצמי. אין לי כח לשמוע שקרים שאנשים טורחים להגיד לי על מי ומה שאני כביכול. אין לי כח שבכל פעם מישהו מצליח לפוצץ את הבועה שאיכשהו מנסה להגן עלי. אין לי כח יותר. ואני תוהה. למה אני ממשיכה ככה. למה אני לא עושה פעם אחת את מה שאני רוצה. את מה שאני חושבת שנכון וטוב לי. למה אני לא נותנת לעצמי את החנינה שאני כל כך רוצה. למה מפלצת צריכה להתרפס בפני אלוהים שיקח אותה. שיגאל אותה מהעונש שלה. וכן, אני יודעת את התשובה. זה בגלל שהעונש מגיע לה. מגיע לה את העונש הנורא מכולם. מגיע לה לסבול את עצמה כל הזמן. כל החיים. לחיות את העונש. לחיות אותה. אלוהים לא גואל מפלצות כל כך מהר. אלוהים לא ממהר לתת חנינה למפלצות. הלוואי שיהיה בי את הכוח לא ללכת יותר לטיפול. לפחות עד שתצא לחופש שלה. שתחזור. וגם אחרי זה. הלוואי שמישהו יקשיב לי, שאלוהים יקשיב לי. לבפנים שלי. הלוואי שיקח את המפלצת. אותי. עייפתי מחיי שקר, מניפולציות, משחק. עייפתי מחיי הזונה, השרמוטה המפלצת. עייפתי מעצמי. שמישהו יקח אותי מעצמי. שמישהו יוציא אותי ממני.

מאד נוגעת פנייתך. הבקשה שלך שהיא תבוא והתנגדותה נדמו לי כאדם הניגש לבחינה בקורס אותו לא למד ועוטף עצמו באות הכשלון. מדוע את עושה זאת לעצמך?נעטפת בכישלון לא לך מתבוננת בעצמך דרך משקפיים המעוותות את הווייתך.כמה עושר את עלולה לגלות בך כשתגשי "לבחינות הנכונות". (משא כבד..) בהצלחה.