כה אמר פרויד:

לפעמים סיגר הוא רק סיגר. אכן הבחנה מעניינת ונכונה. ובהחלט מוצא של כבוד... למטפלים בלבד! כל מילה נבחנת מתחת לזכוכית מגדלת, שלא לדבר - שומו שמיים - על פליטת פה אומללה (שעשויה לנבוע מעייפות פשוטה, למשל. ואז ברור שחייבים לנתח את העייפות לעומקה, וגם לאורכה ולרוחבה). אבל כשהיא אומרת משהו בהיסח הדעת, אולי מתעסקת עם משהו תוך כדי שיחה... לא, זה בסדר - זה הסיגר המפורסם של פרויד. ברור שטיפול זה לא בדיוק עסק שיוויוני... אבל לפחות אפשר להתחלק קצת בסיגר הזה, לא? למה לה מותר להיות סתם עייפה, אבל אצלי זה תמיד "סתם" עייפה? פליטות פה יש לה בשפע... אבל אני לא סופרת ולא מתעכבת על זה בכלל. אני יודעת שאם אתעכב על זה, ציטוט הסיגר המפורסם יצוץ ויגיח במהירות האור.

שלום לך. המכתב שלך מעלה כמה מחשבות מעניינות. ראשית, את מדברת על הפרשנויות והמשמעויות הניתנות לדברים בטיפול, תמיד, בחוויתך, כלפייך. תהיתי מדוע הפרשנויות והמשמעויות הללו נחוות כהתקפה, כאמירות או תגובות שמקטינות או מבקרות אותך, ושהיית רוצה שגם המטפלת "תרגיש איך זה". בנוסף, אני שומעת ממך כמה מבלבל המקום שבו את וחוויותיך הרגשיות זוכות להיות במרכז תשומת הלב וההתבוננות, ובמקום להיות נעים ומתבונן, הופך להיות מתקיף ומכעיס. את כועסת על כך שאין הדדיות, במקום שבו את מוזמנת לתפוס את הבמה. אני תוהה מה בהזמנה הזו כה קונפליקטואלי עבורך. ולסיום, תהיתי האם את יכולה לשתף את המטפלת שלך בתחושות הללו, ולנסות ביחד איתה להבין את מקורן ואת האופן שבו, אולי, הן משחזרות בחדר טיפולים. וגם, אולי, תוכלו לחשוב או להיות בדיאלוג על התפקידים בקשר שלכן. בהצלחה מלי.