אני לא יכולה לנשוםםםםם

איך מסבירים מהם אלו תחושות. איך מכניסים למילים את המשמעות של הנפש... איך אפשר להסביר כאב, אהבה, אושר, שמחה, תמהון, חוסר הבנה, תחושה, שנאה, עוצמה, רגש, - במילה.. איך אני אדע שמה שאני מרגישה עכשיו בפנים יעבור החוצה כמו שאני רוצה שיכירו בי..? שיראו אותי.. ? שיווחו את הכאב לב הזה יחד איתי.. שיראו את הרוחות שלוחשות לי.. וינשמו את החוסר אוויר הזה.. שיבינו את מי שאני.. שירצו אותי... שיקחו אותי.. שישאו אותי על כנפי השלווה, האור, ההילה.. שלא ארגיש עוד בודדה.. שלא אחשוב שאולי אני נכנסת לתוך עוד 'חדר' של חיים כי אני כל כך רוצה שקירות יעטפו אותי.. כי אני רוצה שיחזיקו אותי.. כי נמאס לי כבר להיות לבד.. אבל אני לא.. ועכשיו כן.. בתוך בלב.. הנפש.. העמקות שבישותי.. אני לא לבד.. אבל מרגיש כן.. אני איתי, עם עצמי, עימי.. אבל גם עם הדמעות שבי, גם עם החור הכואב הזה של הלב.. גם עם האור וגם עם החושך... תוציאו אותי.. תושיטו לי ידיים.. תחיכו אילי.. תרצו בי.. אני כבר לא רוצה להחליט, להוביל, רוצה להיות.. לחוות.. לנסות.. להתהוות.. לא רוצה להמשיך להעמיד את עצם הזנב.. רוצה להתנמס.. להיות מים.. לזרום... לנוע.. לרקוד.. לתת.. לקבל.. לעצור ולנשום אווייררררר.. אור..להרגיש את הרוח מלטפת את פני, לראות את הפרחים, לנשום אותם... ללטף אותם.. להנות מהשמש, לנוח, להניח את הראש, לתת לאלוהות וליקום ללטף לי את והשיער, לחיות את הרכות.. להיות הזרימה עצמה, להיות הבריאה... להיות נפש בריאה.. להיות באהבה.. להיות הרגיעה.. לא לדאוג, לא רוצה עצב (((((((((((((((אאהה..?))))))))))))))) לא רוצה ((((((((((מממהה?..)))))))))))) מה ...???? נותנת לבלבול עכשיו לזרום.. יחד עם החנק.. המחשבות שלא בדיוק ברורות.. הריק המלא הזה.. הכל כך מלא הזה.. רוצה לבכות.. וחונק.. אולי חצי בוכה.. דמעות יפות.. אמיתיות.. לא נשפכות.. תקועות אבל זורמות (גמני לא מבינה..) רוצה לחיות.. רוצה לכבול רוצה לחיות רוצה לכבול רוצה לחיות רוצה לכבול.. ר-ו-צ-ה ל-ח-י-ו-ת ! ! !........... ((((((((((((((((((((((באמת??????????מסכימה ב-א-מ-ת????????)))))))))))))))))))))) אני צריכה למתוח את כל הגוף.. להשתחרר.. להתמסר.. לדעת שהגוך שלי פה.. ומותר לי לחיות.. אני לא צריכה לסבול כדי לחיות.. אני לא צריכה לסבול כדי לאמר שאני בחיים.. אני רוצה להצליח להצחיק את הכבד שלי, להצליח ללטף את הכעס שבי, לגעת בתחושות שלי... די כבר.. הגוש הזה בגרון שלי.. זהו.. נגמרו לי המילים.. כי עכשיו כל מה שנשאר אלו התחושות.. אלו התחושות.. לכי תסבירי.. יבינו..? ומה בסוף יקרה..? חוזרת עכשיו להיות בתוך עצמי.. בתוך החלל הזה.. זה שאי אפשר להסביר.. תנסו להבין אותי.. תנסו להיות איתי... תנסו... מסכימים...?.. מנסה לא להתבייש לבקש.. מנסה לשם שינוי לאמר לעצמי את מה שאף פעם לא 'הורשתי'.. לבקש את מה שכל אדם צריך ורוצה בתוך החלל הזה של העצמי.. מנסה... אבל איפה האוויר...או שזה מה שאני אומרת לעצמי.. אבל די לדיבורים.. די למילים.. רוצה לחזור לתוך עצמי... לתחושות האלה שבי.... קונכיה שלי... מסכימים...???...

שלום נילי. את נוגעת בכתיבתך בכמיהה לקשר, ברצון שיראו, שיבינו, שידעו, שיהיו איתך. בצורך להרגיש שיש בעולם הזה מישהו שרואה אותך, רואה באמת. שיש מישהו שאוהב אותך, שמקשיב לך, שמתאמץ ומתעקש כדי להיות איתך, רגשית ואולי גם פיזית. אני שומעת דרך המילים שלך כמה אולי התאכזבת במקומות הללו בעבר, כמה התביישת בצרכים הללו, וכמה, אולי, התקשית למצוא מי שימלא אותם כשכ"כ היית צריכה. אני שמחה שהעזת לבטא אותם כאן, לתת להם הכרה בתוכך, ולאפשר לי ולאחרים להיות איתך במחשבות וברגשות, לראות אותך כמו שאת כ"כ רוצה ומבקשת. ואני גם שומעת את הקונפליקט בין הרצון שיראו לבין הפחד שיראו, הרצון שיגעו והחרדה מהמגע, היכולת לשים את תחושותיך במילים, מול הכאב על מגבלתן של המילים. האם הקונפליקטים הללו מוכרים לך? האם את מצליחה להבין את מקורם? בהצלחה במאבקך, מלי.