כואב

הי מלי המטפל שלי יוצא לחופש עוד שבועיים ( ולשבועיים ), ולמרות שאנחנו סוגרים החודש ארבע שנים של טיפול ואולי דווקא בגלל זה, זה לא קל. אנחנו נפגשים שלוש פעמים בשבוע, אז גם כשאני מתקשה להתמודד עם הדברים שקורים בחוץ, יש לי כל יומיים מקום שאני יכולה למצוא שקט ושלווה..מקלט (כפי שהוא כינה את החדר )..כבר הרבה זמן לא היה חופש, זה נראה לי רחב ואני אוהבת יותר את הצפיפות והקרבה...בית ( גם כינוי שלו לחדר..(: )..עם חברות שלי אני כמעט לא מדברת על מה שאני מרגישה, כי מאז המשבר הבאמת רציני מלפני שנתיים, אני מרגישה שהן לא מסוגלות לעבור שוב מה שהיה לפני שנתיים כשהייתי במצב רע מאוד והן היו שם..אולי יותר מדי וקשה להן להיות שם שוב ככה..גם אני מבינה שעדיף שהן יהיו חברות ולא משפחה..אבל זה משאיר אותי עם אפס אנשים לדבר איתם על מה שאני באמת מרגישה, להמשיך להוציא את זה בקביעות, כי אני אוגרת כאב כל כך מהר...ואולי זה כמו אוגרים, כבר יש לי מאגרים רזרוויים...מה אני אעשה? אני כבר מתגעגעת אליו, וזה בסך הכל שבועיים,( שלום חנוך מסכים איתי ש14 יום זה נצח שנמשך שבועיים ) ): אוף אוף אוף אופיר

שלום אופיר. המכתב שלך מעביר את הפחד העצום שלך מפני הפרידה הקצרה (והלא כ"כ קצרה, תלוי במתבונן...) מהמטפל שלך. לפעמים, באמת, שבועיים הם נצח... ולמרות זאת, אני רוצה לעזור לך להיות עם הפרידה הזאת בעוד מקומות. הדבר הראשון שחשתי כשקראתי את שכתבת היה שמחה על שאת יכולה להתגעגע. געגועים פירושם, בעיני, יכולת להיות בקשר ורצון להיות בקשר, ולפעמים, כשעוברים קשיים ומצוקות, לפעמים מפסיקים לרצות קשר, להאמין בו, להצליח לגדול בתוכו. והנה את מצליחה. ואני משוכנעת שזה בטח לא היה פשוט, לך ולמטפל שלך, ושהושקעו הרבה מאמץ ועבודה משותפת, והנה את יכולה להתגעגע, וזה בעיני הישג חשוב וזכות גדולה. ועכשיו, כשאת תהיי ללא טיפול יומיים, לצד הגעגועים חשוב לי להגיד לךשאת לא לבד. שיש לך את עצמך, ואת הקול של המטפל בתוכך. את בטח כבר יודעת, לפחות על חלק מהדברים, מה הוא היה אומר לך, איך הוא היה מרגיע אותך, מה הוא היה עושה כדי להפוך את הכאב שלך ליותר נסבל. והקול הזה לא יוצא לחופש. נסי להשתמש בו, לדבר איתו, לברר באילו מקומות הוא כבר חלק ממך, ובאילו מקומות הוא עדיין "יוצא לחופש" עם עזיבתו של המטפל. ולבסוף, אני תוהה מה את מספרת דרך הפחד והדאגה מהפרידה, על חוויות שעברת בחיים. נשמע שהחוויה של ניתוק ולבד מוכרת ומאיימת, ושבמקומות הללו משהו בך נבהל, חש נטישה, קריעה, חושש שיתקשה להתמודד ולשרוד. האם אלו מקומות שמוכרים לך? האם את מבינה את התגובה שלך אליהם? נראה לי שחשוב לדבר על כך עם המטפל, ולהכיר את האזורים הללו טוב יותר. שיהיה בהצלחה, מלי.