אין

לצערי התעוררתי הבוקר. למרות הכמיהה, הבקשות, התפילות לאלוהים שהפעם סוף סוף יקשיב לי, לבפנים שלי, לאמת הפנימית שלי. לאמת של הילדה. לאמת של המפלצת הזונה והשרמוטה. לאמת שלי כולי. הבכי תקוע בתוכי. לא מצליח לצאת החוצה, אבל גם לא נעלם בפנים. תקוע במקום הכי דפוק שיש. מקום כזה שהדמעות מציפות את העיניים. אבל רק עד שם. הן לא טורחות לזלוג על פני, על לחיי. לא מוכנות לתת לי להרגיש את החום המלטף שהן מעבירות בזמן שהן יורדות ללא מעצורים. אז כן דוד (ואני יודעת שאתה לא כאן היום, אבל אתמול אמרת לי דברים..) אני כלואה בתוך הגוף שלי שאני שונאת אותו נורא. ויותר מכך, כלואה בתוך נפש שאני מתעבת. ולא, אין לי דרכים אחרות להשתחרר מתוך הכלא הזה, מלבד הדרך הטובה והנכונה ביותר. זאת שתסיים את הכל. זאת שסוף סוף תתן לי להפסיק להרגיש את המפלצת הזאת שאני. הדרך שתתן לי חנינה מהעונש שקבלתי. אז נכון שהגיע, מגיע ויגיע לי עונש לעולם. ככה זה כשאת מפלצת. זונה. שרמוטה. מניפולטיבית. וכל זאת מלידה. נכון שמגיע לי עונש. אבל אני חושבת שאפילו למפלצת כמוני יש גבול , וגם היא מגיעה לקצה גבול היכולת שלה ולכן גם לה מגיע חנינה. ולא דוד, אני לא יכולה בכלל לחשוב על אפשרות של לקבל את עצמי, לסלוח, ולו במעט, לעצמי, 32 שנים זה כך, אין סיבה ואפשרות שזה ישתנה. ואם אתה רוצה את האמת כמות שהיא? אז אין לי אפילו תכונה אחת טובה, ואין אפילו דבר אחד שעשיתי בחיים שלי שאני מעריכה. וכל אלה ש"מכירים" לי תודה, פשוט נפלו בפח שאני טומנת כל כך טוב לכולם, הם לא יודעים שזאת לא אני באמת, אלא מסיכה שקרית ומגעילה שכביכול עשתה משהו חיובי, אבל למעשה מתחת לפני השטח עמדו דברים אחרים לגמרי. מאוד לא חיוביים או טובים. אז תשובה חיובית למה שהעלת? ממש אין. גם לא בתוך תוכי. מלי, אני לא יכולה יותר. לא יכולה לסבול אותי יותר. גם לא מסוגלת להתקשר למטפלת. אני יודעת שמותר לי להתקשר, אני יודעת שמותר לי להשאיר לה הודעות, אני יודעת שאם אתקשר היא תהיה שם איתי ובשבילי. אבל אני לא רוצה. לא מסוגלת. לא יכולה. הרצון להתרחק מכולם, ואולי בעיקר ממנה, גדול מידי עכשיו. הרצון והידיעה שעכשיו אני צריכה לבד. הכי טוב לבד. לא לתת לה להיכנס לבפנים. לא לתת לה מקום. לא לאפשר לה בכלל אפשרות לערער משהו בתוכי. בתוך המפלצת שאני. צריכה לתת למפלצת את המקום שלה לשלוט, לארגן, לסדר את כל מה שצריך. כי היא יודעת הכי טוב מה נכון וטוב ורצוי בשביל כל כולי. רוצה רק קצת שקט ממני, מהבלגן שבתוכי, מהזכרונות, מהפלשבקים, מכל מה שעולה וצף. קצת שקט, קצת מנוחה. מגיע לי שיגמר. מגיע לי לחדול. פשוט מגיע לי. אפילו לי. מגיע. והמפלצת יודעת את זה, ויודעת איך לפעול במצב כזה. ושוב, אני יודעת.. לא שאלתי כלום. סתם אותיות דפוקות שהצטרפו למילים דפוקות שהפכו למשפטים דפוקים וטפשיים. סליחה

שלום שיר. המכתב שלך גדוש בשנאה עצמית, באשמה, בבושה. כ"כ קיויתי למצוא בו שורה שתסמן, תרמוז, שאת יכולה גם להיות רכה עם עצמך, לוותר לעצמך, להיות קצת גם "אמא טובה" לעצמך, ולא מצאתי. צר לי שככה את מרגישה. עוד יותר כואב לי שאינך יכולה להיות (אפילו קצת) טובה וסלחנית כלפי עצמך. אני מבינה שעברת חוויות קשות, ומנחשת שהקול הזה, המרכך והמעודד, שכ"כ חסר בתוכך, לא הגיע מבחוץ, שלא היו אנשים קרובים שיכלו להשמיע לך אותו כשכ"כ הצטרכת. אני יודעת שלבנות ולבסס קול כזה זו משימה קשה, אך לא בלתי אפשרית. האם תוכלי לנסות זאת? האם תוכלי לנסות להיות (ולו לכמה רגעים) קול אמהי רך, מקבל, לא שיפוטי, עבור עצמך? האם תוכלי לסלוח לעצמך, ולאהוב חלקים בתוכך? האם תוכלי לפחות להסכים כי הקושי שלך לעשות זאת הוא לא בגלל שאת רעה ואשמה, אלא בגלל שכך את כרגע תופסת את עצמך? המון שאלות, שאני מקווה שמעבירות קצת מהרצון שלי להלחם במפלצת המשתלטת הזו שאת מדברת עליה. מקווה שקצת הצלחתי, ושהמפלצת נחה, מאפשרת גם לך לנוח... היי חזקה, מלי.