מנייריזם???

שלום דוד, רציתי לשאול מנין יכול לנבוע הקושי שלי להיות נחמדה דווקא מול המטפלת שלי? מדוע קשה לי כ''כ לומר לה "שלום" צנוע או לשאול בשלומה בכניסתי? למה קשה לי כ''כ לסחוט מעצמי כמה טיפות של חיוך לעברה גם כאשר מצב רוחי אינו שפוף? למה קשה לי להודות בפניה שנעים וטוב לי במחיצתה? מדוע קשה לי כ''כ אפילו להרים את עיני ולהביט בה לפרק זמן העולה על רבע שנייה? למה אינני מסוגלת לומר לה בפשטות "תודה" על מחוות שהיא עושה למעני? כלפי אנשים אחרים קל לי הרבה יותר לנהוג בחביבות, בשעה שהם לא תרמו לי אפילו עשירית ממה שהיא עושה... איפה אני ה"אמיתית": איתה או בחוץ???

שלום ללא נחמדה האם את באמת לא נחמדה? לפי תיאורך אני מבין שאת פעמים רבות בחיים נחמדה ודווקא בתוך הטיפול יוצא משהו אחר. האם חלק אחד בהכרח חייב להיות אמיתי והשני לא? הייתי מנחש שבטיפול יוצאים החלקים שאינם יותר אמיתיים בהכרח, אלא אלה שהיה יותר צורך להסתיר, שפחות לגיטימי היה להרגיש ולבטא אותם. רגשות של כעס, עלבון או רעב להתייחסות וכעס על העדרותה, למשל. ובעוד שהסביבה החיצונית פחות מאפשרת את הביטוי של רגשות וכאלה, נשמע שהטיפול דווקא מספק סביבה שמאפשרת להוציא דברים חדשים החוצה. יופי. תמשיכי לבדוק איך זה קורה ומה, לפי תחושתך, מוביל דווקא להופעת הרגשות הללו בחדר. בהצלחה דוד