חשבתי על זה

מלי... אני לא יודעת... אולי אני מתעקשת על הקשר הטיפולי משום שויתור עליו משמעו ויתור עליי... כי אני ויתרתי עליי כל-כך הרבה פעמים. גם היא ויתרה עליי. אנחנו מוותרות עליי בתורות. לא רוצה לחשוב מה יקרה ביום שהוויתור הזה יהיה של שתינו ביחד. הצעת לי לבדוק אם החוויה בה אני מכילה, ולא מוכלת, מוכרת לי (מהעבר או ההווה) כדי להבין למה אני "מצילה" אותנו ואת הטיפול הזה בכל פעם מחדש, בתקופה האחרונה, מהתפרקות מוחלטת. אני מכירה את עצמי מספיק בכדי להעיד על עצמי, שמעולם לא חיבבתי (בלשון המעטה) את עמדת הנזקקת... וזה הפוך לחלוטין למציאות האובייקטיבית... הנתונים היבשים מצביעים על כך, שסביר מאוד להניח שלעולם לא אוכל להיות עצמאית לחלוטין. אני מניחה שזה מבלבל אחרים כפי שזה מבלבל אותי. אני מקווה שזה בסדר ש... אני כאן שוב... קראתי בשבוע שעבר, שטרם גיבשת לעצמך "עקרונות" פעילות בפורום, ואני לא יודעת אם את בעד או נגד מבקרים חוזרים... לא רוצה להעיק עלייך...

שלום שוב. אני בוחרת להתחיל לענות לך דווקא מסוף הפנייה שלך. כתבת שאת מפחדת להעיק, ושוב, גם כאן, את מסמנת את הדפוס שעולה מהפנייה, שבו מצד אחד את רוצה להעזר, ומצד שני את דואגת ושומרת על האחר (מפחדת שאולי את מכבידה, מעיקה, עלי). כתבת שזה דפוס מבלבל, שמבלבל גם אותך. אני מניחה שבחיים את מוצאת עצמך לא פעם בעמדה הזו, שבה את המכילה והמוכלת, הרוצה להעזר, אך הנבהלת והחרדה מכך, ואולי גם דואגת לאחרים ולמה את "עושה להם". אני חושבת שטיפול היא דרך מצוינת (גם אם קשה ואיטית) לבדוק ולהתיר את הקונפליקט הזה בתוכך - אם דרך נסיון להבינו וע"י מודעות אליו, ואם דרך הקשר הנרקם עם המטפלת, שמפגיש אותך עם אותו קונפליקט, אך הפעם במקום בטוח ומברר. בהצלחה מלי.