זיכרון המטפל

היי דוד, כמה טוב שחזרת, חסרונך היה מורגש. המטפלת טוענת שלמרות שאני שנה בטיפול אני עדיין בוחנת אותה במיוחד עפ"י מידת הזיכרון שלה את סיפוריי. אומנם אני לא עושה זאת בכוונה, אך לעיתים יש לי תחושה שהיא באמת לא זוכרת הכל. והאם מטפל בכלל יכול לזכור את כל דברי המטופל??? יחד עם זאת, אני גם מציינת שהיא כן זוכרת אירועים, חלומות, ואת הרקע הכללי ולעיתים אף מצליחה להפתיע אותי. כנראה שלא במקרה גם "תפסתי" אותה מס' פעמים לא זוכרת על מה דיברנו בפגישה קודמת. זה מפריע לי מאוד, מאכזב אותי כל פעם מחדש וכנראה חשוב לי. אומנם באחד האירועים היא ניתבה את האירוע למשהו חיובי, ללימוד שלי למתן הזדמנות נוספת לאדם שטעה. אך בכל זאת??? בפעם האחרונה אף לא היה לי כח להעמיד אותה על טעותה ופשוט הנחתי לה לשאול אותי שאלות ואני עניתי תשובות וכך חזרנו על הדברים. הראש מבין שאי אפשר לזכור הכל אבל הלב, הלב מתאכזב כל פעם מחדש. אז מה? לא יצרתי עדיין אמון במטפלת? האם אני באמת לא סומכת עליה? יש התקדמות במערכת היחסים ביננו ויש התקדמות רבה אצלי שמתרחשת בעיקר בראש, ויש תחושה טובה כל כך אצלי ואני באמת מודה לה על כך מאוד, אך יש את העניין הזה שבטח קשור לעוד נושאים פסיכולוגיים אחרים שפשוט מציק. אשמח לשמוע את דעתך בעניין. תודה, שירה.

שלום שירה תודה, גם לי חסר הפורום. שאלת הזיכרון של המטפל בטיפול היא שאלה המטרידה מטופלים רבים, כל אחד מסיבותיו הוא. קשה לי לומר מהו הדבר שמציק בדיוק לך בנושא זה, אך מלבד נושא האמון בולט הנושא המוכר של האכזבה: האכזבה מהדמות מולנו, שאינה מושלמת ואינה עונה על ציפיותינו לגמרי (אינה קוראת מחשבות, אינה זוכרת הכל וכ"ו). האכזבה הזו נקשרת, בעיני לפחות, לרעב הבסיסי כל-כך שלנו, בני האדם, למישהו שנוכל לסמוך עליו לחלוטין ושיכיר אותנו לחלוטין, ללא פישולים או אכזבות. הרעב הזה, כמובן, מביא תמיד, בסופו של דבר לתסכול. מה עושים עם התסכול הזה, איך הוא נכנס לחיים ולטיפול, האם הוא מעורר תחושות של דחיה, חוסר איכפתיות, חוסר יכולת, קושי באמון או משהו אחר - אלה כבר שאלות עבורך, להמשיך להרהר עליהן עם עצמך, ובטיפול. להתראות דוד