לא

אני לא יכולה יותר. יש משהו שמבין את זה. יש משהו שמסוגל להכיל את זה. לא יכולה יותר לא יכולה יותר גם לא רוצה ולא אל תשלחו אותי. רק לדעת האם מישהו יכול פשוט להכיל את חוסר היכולת של האחר. להכיל את חוסר היכולת של האחר להכיל את חוסר היכולת של האחר. די לי. ולא אל תטעו. אני קמה בבוקר והולכת לעבודה, ומדברת עם אנשים, ומשתדלת עם הילדים ונימוסית עם הבן זוג. אבל אני לא יכולה עוד. לא יכולה. מה אכפת לכם שלא אהיה כאן בסביבה. מה אכפת. מה. באמת. למה אי אפשר לעזור באי היכולת כמו שעוזרים ליכולת. ולא כמו שאתם מנסים לעזור. כמו שאנ י רוצה שתעזרו. תאמרו לי זה בסדר את יכולה ללכת זה בסדר זה בסדר זה בסדר ודי.

שלום יוסף את מדברת על התקווה להכלה של חוסר היכולת. על התקווה, נדמה לי, להבנה וקבלה, לא שלילה, של תחושת הייאוש העמוקה והמקיפה שלך. שלא יפטרו אותך בסתם מילים או יגידו לך פשוט להתגבר. לתפקד. ואני מאמין שזה דבר אפשרי, שתוכלי למצוא אותו. אבל חשוב להפריד בין ההכלה והקבלה של התחושות האלה לבין הסכמה איתן. לבין קבלה שלהן בתור אמת מוחלטת וודאית. ואת ההפרדה הזו חיוני שתעשי - למען משפחתך כמו גם למענך את. בהצלחה דוד

לא משכנע