מה

כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו בימים האחרונים הוא להעלם. זה לא ימים אחרונים זה הרבה מעבר, אבל זה כנראה מחריף, כי ככל שהתחושה כבדה לי יותר, אני מרחיקה מעלי כל עזרה. לא הלכתי לפגישת המעקב אצל הפסיכיאטר, מהטיפול לקחתי חופשה, את הקרובים אני מרחיקה. נשארת לבד עם הרגשות. ההעלמות נעה במנעד של רצון לברוח למקום רחוק ועד למחשבות אובדניות. העברתי במחשבתי אפשרות להתאשפז יש לי עוד כמה שעות אירוע של אחד מהבנים ואחר כך כבר אין סיבה להשאר בסביבה. זה עולה על גדותיו הרצון הזה. מה אני בעצם רוצה? איך לא נשארים לבד? איך מרגישים את הרצון של האחרים לעזור - אין בי יכולת לשתף באמת. מה?

שלום לך. נשמע שאת במצוקה קשה, ועוברת תקופה לא פשוטה. הרצון שלך להעלם ולא לשתף מרחיק אותך מהפתרון ומההקלה, במקום לקרב אותך. אני בטוחה ומבינה שקשה לך כרגע לשתף אחרים ולסמוך על עזרה ואמפתיה, אבל את צריכה להזכיר לעצמך שהתחושות האלה ילכו ויחריפו אם תלכי ותסתגרי. נראה לי שלמדת שבעת משבר אין על מי לסמוך ועדיף להיות לבד. נסי "לשבור את המעגל" - לשתף, לפנות לעזרה, לחזור לטיפול פסיכיאטרי, ואז תוכלי אולי לראות את העולם במשקפיים פחות כהות ומיואשות, ולהבין יותר את המצב שבו את נמצאת. בהצלחה מלי