המטפלת

דוחה אותי שאני זקוקה לה עד כאב.וחידלון.יומיים שאני זומבי מבחוץ ,מסממת את עצמי עם כדורי הרגעה,וילדה היסטרית מבפנים שכאילו גילתה שהיא לבד בבית ולא יודעת איפה כולם ומתי יחזרו. אני שונאת את זה.רוצה לחתוך את עצמי בגוף שהכל יזרום ממני החוצה שזה יתנקז ממני ואהיה נקייה ורגועה.ואני רוצה את אמא שלי שתחבק אותי ותדאג לי.

שלום לך. היה לי עצוב לקרוא את מה שכתבת. אני שומעת מהמכתב כמה מבהיל ועלוב בעיניך להזדקק, להתקרב, להיות תלויה. כנראה עבורך אלה רגשות מזעזעים, "אסורים", ולחוות אותם זה מסוכן ודוחה. הלוואי ויכולת הפעם לסמוך על כך שגם אם כרגע את מרגישה ש"כולם עזבו ואת נשארת לבד בבית", הרי שהמטפלת שלך (ואולי יש עוד אנשים) "יחזרו", שתוכלי לראות ולדבר איתה בפגישה, ולחוש את החום והחיבוק שאת כה כמהה לו, או לפחות לשתף מישהו בתחושות שלך ולהרגיש פחות לבד. מלי