ועדיין... איך זה?

תודה, מלי, על תשובתך. משבר... לא, זה כבר שלב ה-after. מנסות להבין ביחד איך להמשיך עכשיו. מה הדרך הנכונה עבור שתינו. במשברים יש לשתינו ניסיון רב. אני מניחה שנכון לומר, שעם השנים בא הניסיון. אני רק לא מצליחה להבין מה התהפך בדרך - מה יצר את המצב שבו, בכל המשברים האחרונים אני זו שתפסה את המרחק הנכון בכדי לעצור לרגע, לבדוק מה בדיוק קורה, ואיך לעצור את ההתדרדרות הזו, המשותפת, במדרון. אחרי הכל, לא יעזור לי ולטיפול, אם שתינו נמצא את עצמנו בתחתית המדרון (אני תלמידה טובה - לומדת מה נכון ומה לא). אירוני למדי, בהתחשב בעובדה שאני בכלל לא חזקה. קל מאוד לפרק אותי לפירורים קטנים. והיא... היא זו ש"לא יכולה להכיל יותר!". אני יודעת שאם אוותר על הטיפול הזה, הרי שוויתרתי על הכל. היא לא המטפלת הראשונה שלי... אבל בהחלט האחרונה. הכתיבה כאן היא לא במקום הדיבור איתה. היא בנוסף, כדי לשמוע משהו מבחוץ, שמנותק מהדיאדה הטיפולית, ולכן לא מושפע ממנה. וכמובן - ברוכה הבאה לפורום.

שלום שוב. אני שמחה שאת מבינה את החשיבות של ההתעקשות על הקשר הטיפולי בכלל, ואת המשמעות שיש לשיתוף של המטפלת בתחושותייך, מאידך. מההודעה שלך אני שומעת את החוויה של להיות "החזקה" וה"מכילה" בקשר שבו דווקא את היית צריכה להיות המטופלת שדואגים לה, ה"מוכלת". תוכלי לנסות לבדוק האם החוויה הזו מוכרת לך ממקומות נוספים, בעבר או בהווה, ולנסות להבין את המקום שלך בחלוקת התפקידים הזו. מלי