איך זה?

איך זה שתמיד, כשהטיפול מגיע אל הקצה והיא שוב נשברת, אני בסוף מצליחה - איכשהו - "להציל" את המצב? לי אכפת יותר ממנה? אני יודעת שאני לא יותר חזקה. אני יודעת שאני לא יותר חכמה. אני יודעת שהקצה תמיד נמצא שם. הוא לא המצאה רגעית, תולדה של דבר מסוים (גם אם לפעמים מישהי תגיד שכן); אני חיה עליו, מכירה אותו משני צדדיו ולא פוחדת מאף-אחד מהם. אבל הקצה של הטיפול זה דבר אחר. לא, הקצה שלה בטיפול זה דבר אחר - היא פוחדת מזה. בצדק מבחינתה, אני מניחה. אבל איך שתמיד אני מצליחה, איכשהו, לאסוף את כל מה שהתפזר לכל עבר ולאפס את שתינו? אני?! זה לא אמור להיות התפקיד שלה? אז זה קצת מבלבל אותי. למרות שאני אמורה להיות רגילה לזה אחרי כל השנים ביחד. אבל אני עדיין לא מבינה למה היא לא עושה את זה במקומי! אני לא רוצה שהיא תמיד תיקח אחריות על כל מה שמשתבש... לא משנה מה קורה, אם זו אני ששוב הוכנעתי ע"י השדים שלי, והיא נכנעה לחולשות שלה... אני יודעת שצריך שניים (שתיים במקרה זה) לטנגו. אני רק רוצה שהיא תהיה זו שתדע לעצור את הסחרחרת הזו, כי זה לא התפקיד שלי.

שלום לך. את מספרת בכאב ואכזבה על משבר שפוקד אותך (וכנראה אתכן - אותך ואת המטפלת שלך) בטיפול. את מספרת על תחושה שלך שאת ה"חזקה" בטיפול, ושבמצבי משבר את מתקשה להשען על המטפלת שלך. עם זאת, אני שומעת שאת לא מוותרת - לא על הטיפול ולא על הקשר עם המטפלת, וכנראה מצליחה גם ברגעים הקשים הללו, ברגעי המשבר, לזכור גם את הכוחות והמשמעות שהטיפול והמטפלת נוטעים בך, וששווה להאבק עליהם, למרות הקשיים, האכזבות והמהמורות שבדרך. כמו תמיד, גם כאן אני מקווה שאת מצליחה לשתף את המטפלת שלך בחוויה הזו שלך, ודרך כך להבין יותר מה קורה לך, וגם לה, ביחד. בהצלחה, מלי