ל- 8-)

יקרה, קראתי אותך כמה עצים למטה.. תודה שחשבת עליי! אני כותבת רק בקיצור כדי לספר שהיה בסדר. לא היה מספק.. אפילו חיבוק הסיום (אם רק הייתה יודעת כמה חודשים טולטלתי בחרדה שתדחה את בקשת החיבוק).. אז אפילו הוא היה מאכזב. לא עמדנו ממש פנים מול פנים, ויצא עקום וחלש ממה שרציתי. חיבוק מרוחק קצת, בלי מספיק רגש. כמו הטיפול שלי בעצם (לפחות בחלקים ממנו). שמעתי אותה אומרת דברים טובים עליי. הרגשתי שאני רוצה עוד, שהכל נשמע סיסמאתי ותפל כשהיא לא מסבירה, והיא לא הסבירה, אז אני הרגשתי שזה סתם. לא באמת. היא התנצלה שדיברה יותר מדיי- אני הרגשתי שלא דיברה מספיק. שאני עדיין לא יודעת מה היא הרגישה איתי. לא מה היא *מבינה* ממה שאמרתי- אלא איפה היא ביחס אליי. מה אני מעוררת בה. ידעתי שאאלץ כרגיל לקודד את רצפי הצלילים האלה, שהם המשפט שלה, איפשהו בזיכרון. שכדי לתת להם משמעות אצטרך להקשיב להם שוב בבית ולספר לאנשים אחרים שיגידו "הנה, תראי. היא אמרה.. היא התכוונה" ורק דרך הקרובים לי זה נשמע אמיתי. ובכל זאת היו רגעים שבכיתי קצת- כשסיפרתי שמכל הטיפול מה שהכי "עשה לי את זה", לא היו המילים שלה, או המבטים המיוחדים שלה, או שום תובנה מיוחדת- אלא רק הידיעה שיש דלת אחת שנפתחת בשבילי ל-50 דקות בשבוע. שיש מישהו שלא אכפת לו להקשיב קצת. היה לא מספיק, אשת, לא כל מה שהיה צריך להיאמר נאמר. ומאידך- האם אכזבה יכולה להיאמר בפגישת פרידה? זה מתאים? זה הוגן? אם זו לא הייתה פגישת הפרידה זו כנראה הייתה פגישה שבעקבותיה ריחוק ומשבר קטן. אני חושבת שהכל נבע מזה שהיא לא לקחה איתה את המתנה שלי אליה הבייתה. השאירה את העצים הצעירים שנתתי לה על אדן החלון. הלב שלי שקע לראות אותם שם. כל השבוע דמיינתי אותם אצלה בבית, חלק משגרת החיים בבית שלה. אצלה. זו לא הייתה מתנה לקליניקה, זו הייתה מתנה נורא אישית.. אמרתי לה, כשנתתי לה אותם, שאני נוטה לייחס לכל מיני צמחים חלקים ממני, ושאלה הקטנים זקוקים מאוד שיאהבו אותם. אז למה שם על החלון? אני יודעת שזה נשמע קצת שרוט מצידי, אבל כל כך אהבתי אותם (!!) כל כך היה לי קשה לתת לה אותם, להיפרד מהם. אני עדיין מתגעגעת אליהם קצת.. השקעתי כל כך הרבה מחשבה בבחירת עציץ החרס (בצבע עיניה) כל כך הבטחתי להם בית חם... מרגישה כאילו נטשתי אותם. כאילו לא בשביל זה נפרדתי מהם. נפרדתי מהם כדי לתת לה לאהוב אותם בשבילי. פשוט נפגעתי. והיא אמרה שהיא תשמח להמשיך לשמוע ממני, אמרה שגם לה קשה הפרידה, אמרה שנוכל להמשיך להיפגש כשאחזור.. כל זה נרשם בעמודת "למה את מתכוונת?", או בעמודה "תודה, אבל אין צורך".. התמונה האחרונה היא תמונה שלה עומדת במרכז החדר, עם ידיים פשוטות לצדדים, מתבוננת בי כשאני סוגרת מאחוריי את הדלת. .. עוד קצת ועוד קצת ועכשיו היא רק דרך סדק..ו.. זהו. להתראות ד'. נשימה עמוקה שלי, ליטוף חטוף של הדלת מבחוץ ו... זהו. נגמר. (אני דווקא בסדר).

תודה יקירה שכתבת, ותודה על איך שקראת לי ופנית אליי. חימם את לבי. מאד מדבר אליי מה שרשמת. המון מזה. פתאום חשבתי על הפער הזה בין הציפייה למשהו "נורא הוד" (כמו שליאת הייתה אומרת), למציאות שהיא יותר קרובה ל "קול ענות חלושה". ואולי גם על הכעס על כך שלא נתנו לעצמנו לקחת את הטוב שכן היה אפשר והצלחנו לשמור עליו. והכעס על מה שלא העזנו. נו, מילא (גנבתי לך) ;-) הייתי יכולה להרבות במילים (מהעולם שלי), אבל כבר אני חושבת שזה רק שיגע לך ת'מוח יותר מידי. יקירה, אני חושבת שפה גם מקשיבים לך. נותנים מקום. למילים ולמה שביניהן. לכאב. יודעת שזה לא משנה את החוויה של החסר והאין, או את הקושי להקשיב לך לעצמך... מקווה שאת עסוקה בתוכניות של הלאה. ...הוי הליטוף הזה של הדלת... החזיקי מעמד ילדה, 8-]

שלום לך, הרשיתי לעצמי להגיב למרות שההודעה לא יועדה אליי. אני מבין שהפרידה מהמטפלת הייתה רחוקה ממה שקיווית, שהרגשת מאוכזבת מחלקים רבים בה. נראה לי שבמרבית הפרידות קיים גם רגש של כעס, אכזבה, על מה שהיה ולעיתים על מה שלא יהיה. נשמע שרצית לתת לה לשמור עלייך דרך הפרחים, אבל רצית שזה יהיה בבית שלה, באופן אישי לא טיפולי ואולי משום כך התאכזבת. אבל אני תוהה אם רק אכזבה הייתה בטיפול ובפרידה והאם את יכולה להיאחז במשהו מזה גם לאחר סיום הטיפול. דרור

אוף דרור,.. אני נעה בין להגיד על זה "על הזין שלי" (ותסלח לי על השפה) ולהמשיך הלאה לבין לכעוס... לזעום עליה! להתאכזב. קצת אחרי שיצאתי ממנה הרגשתי הקלה- כמו משהו שהיה אמור להסתיים כבר. שאולי נשארתי יותר ממה שהייתי צריכה. מרגישה שעשיתי מעצמי צחוק כשלא ראיתי שזה לא הדדי- שאני הרבה יותר אוהבת ממנה, והכי מעליב- שהיא אולי לא רואה שאני אוהבת. אני יודעת (וזה רק מעצבן אותי יותר) שכל זה נופל יפה לתיאוריות והסברים על המטופלת שמתקשה להיפרד. וגם על זה בא לי להגיד על הז.. שלי! תגיד, כשאתה אומר דבר כזה למטופלים שלך, אתה גם נותן מענה נוסף לכעס הזה, מתייחס לתוכן הכעס ונותן לתוכן מענה, או רק מרוקן אותו בסיכה הפסיכולוגית החדה מכל האויר שלו ותולה אותו מצומק והמום על עץ, עם שלט "קשיי פרידה". נמאס לי לשמוע שמה שאני מרגישה הגיוני ומתאים לכל יתר התמות שעלו בינינו! נמאס לי! אני רוצה שתגיד אם היא הרגישה את מה שאני הרגשתי, ולא שתגיד שאני הרגשתי בגלל שאני ככה וככה. מה *את* הרגשת? לא מה הרגשת שאני הרגשתי.. למה זה כל כך קשה?? אני לא יודעת על מה אני כל כך כועסת.. פשוט מרגישה שעשיתי מעצמי צחוק. שהקשר שהיה איתה מעליב אותי. שהיא לא הייתה ראויה לכל האמון וההשתדלות. חיבוקים אצלי הם לא מובנים מאליהם... לדמיין את עצמי משתדלת לחבק אותה ולקרב אותה, ואותה נשארת במן חיבוק מנומס...פתטי! עשיתי מעצמי צחוק! וכמה זה נורא.. ועכשיו נגמר, אז בשביל מה להמשיך עם הכעס הזה? אין כבר מה לעשות! אני רוצה ולא רוצה לעשות משהו. להתקשר או לכתוב.. אבל במקביל אני שונאת.. בא לי להרביץ לה מכות :-) זה מתסכל כל כך!!! למה כל כך בקלות היא אומרת שזה שאני לא יודעת לסמוך שמה שקורה בינינו אמיתי, זה בגלל שככה אני.. למה זה לא קשור גם ליכולת שלה להקרין חמימות וחיבה? איך אומרים "רציתי יותר"? ואיך אומרים דבר כזה בפגישה אחרונה? מאוחר מדיי לזה כבר, נכון?... (אני באמת שואלת) אני כן זוכרת גם את הדברים הטובים, אבל אני לא מבינה את הקשר שהיה לנו. וברוח הכעס, חזר גם כעסים ישנים וגדולים מלפני שנה. ושוב אני מאוכזבת ושוב אני לא מבינה את הקשר בינינו. אני בטוחה שהיא הרגישה חמימות גדולה היום, כי הסתכלתי עליה בעיניים בזמן שדיברה. אבל האמת היא שלא ממש הקשבתי, רק בריחוף. פשוט העברתי את העיניים שלי מעין ימין שלה לעין שמאל שלה וציינתי לעצמי שתמיד הסתכלתי על העין השמאלית שלה, ולא שמתי לה שהימנית שלה יותר נחמדה. כן, טיפשי, אני יודעת.. יאללה! על הז.. שלי! (שוב סליחה, זה נורא משחרר..) נגמר וממשיכים הלאה! הכל בסדר. אני בסדר.