ברכת שלום אחרונה

יקירי, יודעת שצריך להיפרד. גם כי הגיע הזמן, וגם כי מגיע לפורום לחזור כמה שיותר מהר לשגרתו. בשבועיים האחרונים אני מנסה לרקום בדמיוני את מילות הפרידה שלי, מחכה לאיזו השראה מיוחדת שתבוא ותאפשר לי להעביר אליכם את רחשי הלב. איכשהו, שום דבר לא ממש מצליח לי פתאום. כשאורנה הזמינה אותי אל הפורום, לפני שלוש שנים בדיוק, לא ידעתי לאיזו הרפתקה מסעירה אני נכנסת. זה קרה לאט, התחיל במילים מהוססות, והפך לשצף קצף של שמחה, התלהבות, התמסרות, התמכרות, הנאה צרופה. זאת זכות גדולה, להיות כאן. נדמה לי שאפשר לחשוב על הפורום שלנו כעל מ?ט?ע?ן ענק, אליו אפשר לבוא ולהתחבר, להיטען ולהתמלא, שוב ושוב ושוב. קוראים וכותבים, מטפלים ומטופלים, מבקרים ומנהלים. אהבתי להגיע לכאן (בשנה הראשונה זה היה שלוש פעמים בשבוע), לפתוח את חלון הפורום, לעצור לרגע את הנשימה, ולאפשר ל'בום' הזה של ההודעות להתגלות בפני. תמיד הייתה איזו השתוקקות, ציפייה, סקרנות. תחילה בודקים מי הכותבים. ואז, לאט לאט, הודעה אחר הודעה, קריאה שקטה. מחשבה. ("את המנהלת הכי איטית" אמרו לי בצדק). לפעמים זה לקח דקות ארוכות, לחשוב, לקרוא שוב, לייצר תשובה, למחוק, לתקן, לחשוב איך זה יכול להתקבל בצד השני, לקרוא שוב, ואז ללחוץ "שלח", ולהתפלל לנס הקטן הזה של המפגש, זה בנפשו של האחר.. אני מודה בעצב שבאמת כמעט תמיד אני גם אוכלת משהו תוך כדי (אבל נשבעת שזה בנימוס, ובלי מצמוצים קולניים :-)), ומתפללת לאלוהים שיחוס על קו המותן ההולך ונעלם. אהבתי לראות כיצד נבראת לה כאן קהילה. אנשים שהתחברו בעבותות של הבנה, אהבה, מכאוב ושמחת השיתוף. כל כך הרבה נדיבות ראיתי כאן, אורך רוח, קבלה, סובלנות. היו גם סערות, כעסים, אכזבות מרות ומילים צורמות. על כל אלה התגברנו תמיד, הודות לתבונה, לבגרות ולרצון הטוב שזורם כאן בשפע יוצא דופן. ההחלטה לסיים את תפקידי בפורום הגיעה אחרי שנה קשה מאד ואינטנסיבית ברמה האישית. המילים המופלאות שהורעפו עלי כאן בשבועיים האחרונים רק חיזקו בי את התחושה שזה אכן הזמן ללכת. אני מאמינה באמת ובתמים שצריך להישאר בתפקיד רק כל עוד עושים אותו כהלכה. מאמצת אל לבי בכל הכוח את כל מה שנכתב כאן, לא תמיד משוכנעת שמתכוונים באמת אלי, וברגעים שכן, ממלמלת לעצמי "וואלה!". רוצה להודות לכם, חברים יקרים, על כל מה שחלקתם איתי כאן. על הסדק הקטן דרכו הרשיתם לי להציץ אל תוך חייכם, אל חדר הטיפול שלכם, אל השמחות, האסונות, אל הרגעים המביכים, המריבות המשפחתיות, אל חדר המיטות, אל חדרי הילדים, אל משרדי ההיי-טק והלשכות הצבאיות, אל המקלטים המופגזים ואל תרמילי המסעות שלכם. תודה על הפתיחות, האמון, הכנות והיושר. תודה על כל מה שלמדתי באמצעותכם. אשמח אם תמסרו חיבוק-שלום למיסטר בלו החמוד שקצת נעלם לנו לאחרונה, וגם ל"משתנה" - אם יחליטו להגיע פתאום. שניהם יקרים מאד ללבי, גם בהיעדרם. מנצלת את ההדמנות ושולחת מכאן תודה גם לשגיא, מנהל האתר, שנתן תמיכה סבלנית, אמון מלא וסיוע בשעת הצורך. רוצה להודות לידידי הוירטואלי, ד"ר גידי רובינשטיין מהפורום הסמוך, שלימד אותי הרבה גם בלי שידע על כך. התגנבתי לפורום שלו די הרבה בשנה הראשונה (אך לא רק), והתפעלתי מהידע והמקצועיות בה ניהל אותו. תודה, גידי. היית מורה מצויין. ואחרונים חביבים, אהובי משכבר, דרור ודוד. דוד הגיע אלינו לפורום לא מזמן, אבל הרביעייה שלנו (אורנה, דוד, דרור ואני) נולדה מזמן, והתגבשה הרחק מכאן, לידידות אמיצה שעומדת במבחני הזמן. דרור יקר שלי, החברות איתך, שהפכה יקרה הרבה יותר בשנה האחרונה, הייתה עבורי משענת של ממש. כל כך הרבה עברנו ביחד! קפצנו בזו אחר זה דרך החישוק הבוער ההוא, כשאתה עובר בו מעט לפני, מרגיע, מכיל ותומך. לא יכולתי לבקש לעצמי טוב ממך. כמנהל שותף בפורום, חשתי אותך כמבוגר האחראי האמיתי, כזה שאפשר להקפיץ בכל שעה של היום או הלילה עם שאלה קטנה או גדולה, מתוך וודאות מלאה שתהיה שם בשבילי ובשביל כולנו, קשוב, עירני ומקצועי כל כך. דוד - כחול העיניים ופרוע הזקן - הצטרף לאחרונה אל הפורום שלנו. גם אתה, חבר יקר, הולך לצידי זמן רב, סופג קיתונות של ספקות עצמיים, ומפגין עמידות יוצאת דופן מול "רכבת ההרים המשוגעת" שאני יודעת להיות. האהבה שלי אליך, כבר רצה לי "טבעי" בעורקים. אין לי ספק, ששניכם יחד, תוכלו לקחת את הפורום הזה ולהזניק אותו אל על, למקומות חדשים ורעננים. יודעת שיהיה כייף פה, ומבטיחה לבוא ולהציץ עליכם בהנאה. מאחלת הצלחה רבה גם למלי, הבאה אחרי, ומבטיחה לסייע ככל שיידרש. את מגיעה למקום מופלא, שתלמדי להוקיר מהר מכפי שאת יכולה לשער. זהו, אני חושבת. אמרתי הכל, ולא אמרתי עוד כלום. אוהבת את כולכם, יודעת שאתגעגע נורא, והולכת לי הלאה. ועכשיו יבואו הדמעות... שלום שלום ליאת

ליאת, באצבעות הקסם שלך (בשיתוף עם הנשמה הענקית שאת), ארגת כאן מרבדי מילים שחוללו אינספור ניסים. אינספור מפגשים. את העדות אפשר לראות במילים שזרמו אלייך בחזרה, בשבוע האחרון. כל מילה בסלע. "וואלה". לכי לך הלאה, עם כל היופי שלך. תמשיכי לפזר מטובך ותשאירי מנה גדושה גם לעצמך. הכי בעולם מגיע לך. אוטוטו מגיעות גם הדמעות שלי. ליל מנוחה יעלה

לליאת שלום, אני נעלמתי בזמן האחרון כי פשוט הרגשתי שאת חיברת את השם שלי להמון בלגן שקרה בפורום איתך ועם אורנה תחת השם של מיכל. אבל אלו הם יתרונות הפורום, שאת תמיד יכולה להיות מי שבא לך. אז אני בעצם לא נעלמתי תמיד הגעתי לקרוא איך את מעודדת אחרים ונוגעת בדיוק בנקודה מבלי להכיר אותם. היה כיף לקרוא אותך ואת התיאורים שאת מעניקה לדברים, ואיך את עולה על הבעיה האמיתי מבין השורות. כיף... פשוט היה כיף ונוגע... מאחלת לך המון בהצלחה.. באהבה א.פ.ס.ח

ליאת מרגש ועצוב... שכחתי להודות לך על התקופה בה הותקפנו אווירית.. להתראות אגב, אעביר למיסטר בלו את המסר...

שלום התחלתי להרגיש מעט יותר טוב אך זה עדיין לא שלם וניסיתי להתרחק לצערי כמה שיותר מפורומים שמזכירים לי את הדכאון והכאב.....למרות שאני חש בו מדי יום ביומו אך במינונים קטנים יותר....ציפור קטנה לחשה לי שליאת עוזבת אז נכנסתי שלא כמנהגי בזמן האחרון אבל לא על עצמי אני בא כאן לדבר(: (אף פעם לא חשבתי שאני יאמר משפט כל כך נדוש) ליאת היא אישה מופלאה הנשיות שלה מורגשת בכל תגובה חוכמת החיים והגישה הנכונה לחיים תשובותיה היו בשבילי מעבר לתשובות סטנדרטיות של הצעות ייעול היו בתשובותיה המון אמפטיה וחום אנושי והמון כבוד למשתתפי הפורום .....הרבה פעמים פניתי לליאת כשבכל גופי היו צמרמורות ורעידות ופחדים לפעמים פניתי כי לא היה לי עם מי לדבר ולזמן מה התשובה שנתנה הייתה מרגיעה ....למרות שלא הייתי כאן הרבה זמן ולמרות שאני קרוב לגיל 30 אוי אוי זה נורא(: הידיעה שליאת יכולה לענות לי כאן הייתה כמו שמיכה שכיף להתכסות בה כשבחוץ קר רטוב וגשום .....אני חושב שהיום הפורום איבד אדם נפלא אישה נהדרת וגם אשת מקצוע למופת נראה כי ליאת תמיד ביקרה את עצמה כדי להשתפר מעולם לא חסכה מעצמה דקה כדי לענות תשובות ארוכות ולקרוא שאלות ובעיות מורכבות ...ליבה היה פתוח כלפינו משתתפי הפורום לדורותיהם בשלושת השנים האחרונות(כשאתה סובל 3 שנים זה כמו דור והסובלים לעיתים מתחלפים) לא ידעתי ליאת שאת כאן רק 3 שנים ....כנראה הגעת רק מעט זמן לפני היום שבו נכנסתי לכאן לראשונה חשבתי על ניק חשבתי על הסרט כלבי אשמורת וMR BLUE ואמרתי בוא נלך על זה.....את היית הראשונה שהגיבה אז........ומאז השתדלתי לכתוב רק בימים שאת נמצאת אני חושב שעזיבתך את הפורום הוא מכה קשה לאנשים הסובלים כעת ובעתיד בכך שלא ישמעו קול אנושי נעים והגיוני גם מבעד למסך ולמקלדת בהצלחה גדולה בכל מקום שתהיי תחסרי לי מאוד

לי-את בכל אשר תלכי וכל שתעשי שיהיה מוקף באור הלבנה ובחום השמש הטובה! בעצב לך אומר שלום:-( :-(((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((

ליאת מתוקה.......בילבי סיפרה לי שאת עוזבת :-( המון הצלחה ונשיקות וחיבוקים כצידה לדרך.... לא הייתי כאן מאז שאורנה עזבה אך באתי להיפרד גם ממך את חמודה... בהצלחה

ליאת יקרה, רציתי לצרף חלק מקטע הסיום של סרט הפנטזיה הוותיק - לבירינת. קטע שמדבר אליי מאד: {שרה, הנערה, בחזרה בחדר. הכל בא על מקומו בשלום, אחרי מסע במבוכי הדמיון להצלת התינוק שביקשה קודם לכן ממלך הגובלינים לקחת. לודו, דידמוס, הוגל - הדמויות שפגשה וסייעו לה לאורך המסע} Ludo ( in the mirror ) - Goodbye, Sarah Didymus: AND remember, fair maiden ... should you need us Hoggle: Yes, should you need us ... for any reason at all ... Sarah: I need you, Hoggle ?Hoggle: You do Sarah: I don't know why but every now AND again in my life - for no reason at all - I need you. All of you Hoggle: You do? Well… Why didn’t you say so שם זה מסתיים במסיבה... אני קצת (הרבה) יותר שותקת... http://www.youtube.com/watch?v=BgLGyHTugn0 |אשת|

טוב, מצחיק מאוד... עכשיו תחזרי בבקשה? :-) קשה להאמין שזה באמת... מתחשק להמשיך לכתוב כאן הודעות- עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת - ככה שבועות! :-) כל כמה שעות אני נזכרת שאת ההודעה האחרונה שלך כבר כתבת.. מוזר כל כך..

סתם ספר שאני קוראת עכשיו.. (פול סקוט) ליאת, הכנוי הזה כל כך ,כל כך ,את .. מלכתי , ומלכת הפורום הזה., אם את כבר, חיה ובועטת.... מאחלת לך בעיטות למרחקים שרק את מסוגלת להן.. ביי נ.ש.מ.ה.