התגעגעתי אז באתי..

את יודעת, ליאת.. חלמתי עלייך אינספור פעמים. באופן קצת תמוה, כמעט בכל חלום את נראית קצת שונה: פעם היית נערת בני-עקיבא חביבה, מדרבנת להצטרף למעגלי הרוקדים. עם חצאית ג'ינס ארוכה, ושיער קצר מגובה הכתפיים בצבע חום דבש, חיוך ענק והרבה-הרבה אנרגיות :-). פעם היית מבוגרת יותר- באנו חבורת חברות פורום לבקר אותך ואת אורנה בבית כפרי נעים מעץ, בית ילדותך (כן, את ואורנה גרות יחד בחלום שלי). הייתה שעת בין ערביים, והצבעים הכתומים הטילו צללים ארוכים ושקטים דרך התריסים. היה נינוח וקרוב, ניהלנו שיחות קרובות אחת עם השנייה, במטבח, בסלון, בחדרים.. עד שנפל הלילה. שם היית גבוהה, עם שיער חום כהה עד הכתפיים ומשקפיים אדומים עם מראה מתוחכם. מבט מעמיק עם המון גוונים- לעיתים חודר ושקט, לעיתים קורץ ונמרץ. בחלום אחר, החלטת לעשות "פגישת-פורום" לקראת הפרידה שלך מהפורום (זו עדיין אופציה, אגב..:-). הזמנת את מי שירצה להגיע. נפגשנו בפארק הירקון, ואני נצמדתי נורא לנויה, כי התביישתי.. היו שם מלא אנשים והייתה התלבטות אם להזדהות או לא, ומה יקרה אחר כך אם נזדהה- האם הפורום עוד יהיה מה שהוא אם יהיו לנו פרצופים ושמות אמיתיים.. ניסיתי לדמיין מי מהאנשים שנאספו הן את, אבל התביישתי להתקרב. התיישבתי על הדשא, על גבעה קטנה שהרימו שורשי עץ נחמד. נשענתי על הגזע וחיבקתי את הברכיים.. (תמיד אני קצת מקווה שמישהו בכל זאת יגש לשאול בזהירות אם הכל בסדר). הריחוק מהקהל איפשר לי להבחין בשני אנשים שעמדו במרחק מה מאיתנו, אישה ואיש, מסתודדים איתך (איתך של המשקפיים האדומים), נרגשים קצת. אורנה ודרור :-) : היו סקרנים ובאו להציץ. בשלב מאוחר יותר, ישבנו במעגל גדול על הדשא וניהלת את פגישת הפרידה ממך.. למרות המבוכה והחשש, והצורך הגדול להחביא את עצמנו- הצלחת להשרות אוירה קרובה. משפחתית. כאילו כל אחד מאיתנו היה רק איתך. רק את והוא, בלי כל יתר העיניים... קצת כמו נויה, גם אני חלמתי (הפעם בהקיץ) עליך פעם אוכלת :-) (זוכרת?) אכלת מנה פלאפל, בביסים גדולים ולעיסות נמרצות- ביסים תאבי-חיים כאלה, ביסים מפליאים, והטחינה טפטפה לך על הסנטר, ואת חייכת בעונג והנאה, ושתי העיניים שלך קרצו יחד- קצת צוחקת על הסיטואציה וקצת צוחקת בהנאת-אכילה בריאה. אני זוכרת שהביסים המפליאים ממש מיגנטו את המבט שלי, שנהניתי גם אני להתבונן בחיים שזורמים ממך, בטחינה שמטפטפת וכמה זה נחמד :-) לא כל כך רציתי לבוא היום להיפרד, את יודעת... לא היה לי מה להגיד. וגם... את יודעת.. עוד כל מיני דברים אחרים.. אני עוד לא לגמרי יודעת מה אני כותבת כאן.. כשהתחלתי לכתוב חשבתי על זה שזה נחמד שלמרות שאת נראית שונה בכל חלום בכל זאת נורא ברור לי שזו את. עכשיו אני חושבת שזה אולי מתאים שאת גם נערת בני עקיבא מלאת מרץ, שמעודדת את כולם להצטרף לחברת הרוקדים ולא להישאר בחוץ, ועם זאת, את גם זו שגרה בכפר, ב??שקט ובין האורנים, מצליחה ליצור בית חמים כל כך, לייצר שיחות משמעותיות ואישיות, לעשות לנו-חברות הפורום- מקום לנוח בו ולשים בו ראש. וכמובן, את גם מפיקת אירועים :-).. מצליחה למוסס את החשדנות והחשש בשנייה.. מצליחה גם בתוך ההמון ללכוד את המבט של כל אחת (ואחד?) מאיתנו ולשדר רוגע. לשדר אוירה של משהו אישי ופרטי, רק שלי ושלך. ותאוות החיים היוקדת, כמובן! שגולשת ממך, ומעוררת בי השראה. ההנאה הצרופה שלך לנגוס בחיים כך, ולהנות מהם באופן הכי מלא שאת יודעת. מדהים! איך את מצליחה לנווט כך בין כל החלקים? גם בין כל החלקים שלך וגם בין כל החלקים שלנו. לחזק חלקים שבריריים, לקשור אותם יחד עבורנו, להניח עליהם מילים מדוייקות, שנוגעות בדיוק במידה- כמו פלסטר עדין, שמונח בלי ללחוץ מדיי, מאחה ומחזיק עד לפגישה הטיפולית הבאה. אני רוצה להאמין שהיציע, אי שם גבוה, מעל המגרש.. היציע שתמיד מיגנט את המבט שלי, שכל כך הרבה פעמים הרמתי אליו עיניים לבדוק "מה היא חושבת", "מה היא עושה", "היא מחייכת?" "מה אומרות עיניה?"... אני רוצה להאמין שהיציע המופלא הזה לא באמת מתרוקן.. את נשארת שם, עם המבטים המיוחדים שלך, וההתרגשות המעודדת. גם אם רק בחלומות שלי :-) המון תודה, יקרה לימדת אותי הרבה שלך, לילך

אוי לילך לילך, נערת בני עקיבא ?!? מעגלי רוקדים ?!? מואה? יודעת כמה קשה היה לך לבוא לכאן, ואני מאושרת שהצלחת. את פירוש החלום אני משאירה לאחרים, הגם שהפיתוי גדול. (מה יש לכן עם הביסים הגדולים האלה? :-)) מבטיחה להישאר, לפחות לזמן מה, ביציע, חמושה בבקבוק שתייה וגרעינים שחורים. תודה, נשמה, על כל המילים היפות ששזרת כמחרוזת פנינים יקרה. להתראות ליאת