בעיה..

הי.. יש לי בעיה שאולי תשמע טיפשית והכל אבל זה שואב ממני המון אנרגיות כרגע ומטריד אותי מאד.. בגדול אני בצבא, סיימתי קורס והגעתי לבסיס שלי בתחילת השבוע הזה. אני בבסיס שאין בו בכלל דיסטאנס בין חיילים למפקדים, האווירה ממש משוחררת וכולם מדברים חופשי לגמרי עם כולם.. בכל מקרה כשהגעתי היה לי ראיון עם המפקד ה'ראשי' שלי, שבו נתתי כל מיני פרטים אישיים, ואחכ' ראיון עם המפקד הישיר שלי שבו שוב נתתי פרטים והכל.. עכשיו יצא שכשדברתי עם המפקד הישיר שלי שיקרתי במשהו- בקשר למקום עבודה של אבא שלי.. הוא עובד באונ' אחת ואמרתי שהוא עובד באונ' אחרת. זה תסבוך כזה שלי, לא משנה.. עכשיו זה קצת הסתבך כי המפקד שלי למד באותה אונ'.. בכל מקרה יום למחרת הוא הביא לי איזשהו דף של סיכום ראיון עם המפקד ה'ראשי' ששם היה רשום הפרט האמיתי כאילו, וככה הוא גילה ששיקרתי.. הוא אמר משהו בסגנון 'חשבתי שאבא שלך ...' ואני די התעלמתי. יום למחרת הוא לא היה וכשהוא חזר התעלמתי מזה. הוא ממש נחמד, הוא לא ניסה להקשות עלי או משהו. אני חושבת שהוא היה גם מובך בהתחלה ולא ידע איך להגיב, ואחכ' כשהוא ראה שאני מתעלמת הוא פשוט החליט גם להתעלם.. עכשיו אני נמצאת במבוכה די נוראית מולו. אני יודעת שזה נשמע מינורי או זניח מהצד, אבל הסיטואציה שאני נמצאת בה היא די נוראית. הוא אמור לעזוב בחודשיים+- הקרובים ככה שאני מתנחמת בזה. אבל מולו אני מרגישה ממש נורא, זה כאילו תלוי באוויר כזה ואני מרגישה כ"כ טיפשית ומובכת. אני נגיד לא יכולה לדבר איתו בכיף ככה. אני פשוט מובכת כ"כ. זה כאילו הוא יודע ואני יודעת אבל שנינו שותקים ועושים כאילו כלום, וזה מביך מביך מביך, ואני לא יודעת מה הוא חושב עלי, ככה שאני בחיים לא אוכל נגיד לדבר איתו בכיף ככה.. חשבתי מה אני הייתי חושבת אם הייתי במקום שלו, ובטח הייתי חושבת שמי שעשה את זה די ילדותי וחסר בטחון ומטופש, והייתי קרוב לוודאי מפקפקת גם באמינות וגם באופי שלו.. התק' של הקורס היתה לי ממש טובה, וגם היום וחצי לפני שזה קרה היו לי טובים, וממש הרגשתי שנכנסתי טוב ככה למקום חדש, ומאז שזה קרה זה די פגם לי בתפקוד ובהשתלבות.. אני משקיעה בהתמודדות הזאת המון המון אנרגיות וכוחות, ובכללי אני נורא מובכת ככה שזה מקרין החוצה בהסתגרות כזאת וב"זנב בין הרגליים".. זה די ערער אותי בכללי ובמילא זה קשה להיכנס למקום חדש, אז עכשיו בכלל.. זה כאילו חשף אותי במערומי שכזה, והוציא אותי מאיזון. זה ששיקרתי היא איזה חלק משכבת מגן כזאת שכנראה הייתי צריכה מסביבי במקום חדש סתם כדי להרגיש קצת יותר טוב, ועכשיו לא רק שאין לי אותה אלא גם שנחשפתי ככה במלוא.. אין לי מילה. זה ערער לי את הביטחון לגמרי בקיצור. וגם נורא מפחיד אותי מה הוא חושב עלי ואיך הוא רואה אותי.. האמת היא שיוצא לי מדי פעם לשפץ את המציאות (לשקר, במילים אחרות) כשזה מתאים לי, על בסיס איזשהו חוסר בטחון אני משערת. אף פעם לא קרה לי מקרה כזה, ובגדול אפשר לומר שלמדתי את הלקח ואני לא אעשה את זה יותר לעולם. באמת. ז"א זה לא שאני מחמירה עם עצמי כי שיקרתי או משהו. זה מפריע לי מאד אבל אני מסוגלת להתמודד עם זה ולהפיק את הלקח ולהמשיך. ההתמודדות העיקרית והקשה היא ביני לבין המפקד שלי (לא פנימית אלא חיצונית..) - מה אני עושה עם המבוכה העצומה שנקלעתי אליה ואיך אני מונעת מזה להשפיע לרעה על התפקוד וההשתלבות שלי (כשבינתיים זה משפיע לרעה, מאד..). לדבר איתו זה לא בא בחשבון בכלל בכלל. זה רק יביך אותי יותר, זה לא משהו שאני רואה את עצמי עושה בכלל. והאמת שאין פתרון אחר.. כך שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לבלוע את זה, להחזיק חזק ולנסות להקדיש פחות אנרגיה לזה ויותר אנרגיה להשתלבות בבסיס החדש.. אם אתה יכול להציע לי איזו דרך התמודדות אני אשמח :) כרגע אני משחקת בכאילו לא קרה כלום וטובעת במבוכה של עצמי.. והאם את חושבת שזה נורא? לא המעשה שעשיתי אלא הסיטואציה שאני נמצאת בה. ומה היית חושבת בתור המפקד שלי? אני יודעת שאני נשמעת אווילית משהו, אבל אין לי מישהו אחר לשאול את השאלות האלו..וממש הייתי שמחה לתשובה. תודה רבה מאד ואני מתנצלת על האורך...

ערב טוב, כמה אנחנו יכולים לסבך לעצמנו את החיים שלא לצורך... את מתארת מבוכה גדולה, צורך להתייצב יומיום מול מישהו ש"תפס אותך בקלקלתך". זוהי אכן תחושה לא נעימה, ובמקומך, אני חושבת שהייתי מעדיפה להתוודות - ממש כמו שעשית כאן, בחן ובקלות - ולהסביר שחולשה קטנה הביאה אותך 'לעקם' קצת את האמת. בעיני, זה יכול הוסיף לך נקודות, כמי שמתקשה לחיות עם הבלוף. מעבר לתקרית הזו, נדמה לי שמשמעותי יותר לבחון את סוגיית הערך העצמי, ואת הצורך שלך "לייפות" את מה שאת, במקום לחיות עם זה בשלום. טיפול פסיכולוגי יכול לספק מרחב התבוננות ולמידה, ואני ממליצה בחום להתפנות לזה אחרי השירות הצבאי. בינתיים מאחלת לך הרבה ימים מעניינים ומלאים בצבא, מתוך תחושת שליחות ומשמעות. בברכה ליאת

הבנתי שאת עוזבת, אז קודם כל שיהיה הרבה בהצלחה בהמשך... :) רק מלראות את הכותרות של ההודעות של אנשים ואת הכמות אפשר לראות שהיית מאד משמעותית בשבילם ואני חושבת שזה משהו מדהים בתנאים של פורום באינטרנט. בכל מקרה, אני מקווה שאולי כן תיהי פה בשביל לענות.. בכל מקרה, לדבר איתו זו לא אופציה בשבילי.. אני פשוט לא אוכל לעשות את זה.פשוט לא. זה אידאלי, אני מבינה, אבל אני לא מסוגלת. אני לא רואה את עצמי עומדת מולו ומתחילה להסביר מה קרה.. גם לא נעים לי להגיד, אבל לא קשה לי כ"כ עם הבלוף כמו שקשה לי פשוט עם המבוכה.. בינתיים האפקט של כל העניין נחלש, בהרגשה שלי. ז"א אני פחות אוכלת את עצמי ונבוכה. אבל בכל זאת, העניין הוא שכשאני אחזור אני עלולה למצוא את עצמי באותו מצב של מבוכה מולו.. שפוגם לי בכל ההתנהלות שלי.. אז כמו שכתבת יכול שאני מסבכת לעצמי את החיים שלא לצורך, ואני צריכה להפסיק להקדיש לזה אנרגיה, ופשוט לשכוח מכל הסיפור. את חושבת שזה אפשרי? איך לעשות את זה בדרך הטובה ביותר?.. יש לך 'עצה' אחרת?.. אני כבר בטיפול פסיכולוגי, אבל לא הרבה זמן ונגיד על הסיפור הזה לא הייתי מסוגלת לספר כי זה פשוט מביך מדי. זה לא טוב, אני יודעת, אבל לא יכולתי..תודה רבה:)