מה קרה לי

שנתיים וחצי שם... פעם ראשונה היום אני בוכה... פעם ראשונה אני מפגשת להיות מוחזקת ומחובק, ומקבלת... פעם ראשונה מפסיקה להתנגד ולבעוט... אבל פתאום אחרי זה, התחרטתי שעשיתי את זאת: מה היא תחשוב עלי עכשיו? מה פתאום -אני משלמת עבור האיכפתיות הזו!! יש לי עכשיו הרגשה חזקה של חרטה? של מה ולמה עשיתי את זה? למה התמסרתי לה סוף סוף?

שלום דינה, בשעה טובה... הנכונות להניח חלק מן החשדנות והזהירות במפגש עם אדם אחר, לאפשר לעצמך להיות מוחזקת, מוכלת ומחובקת, היא הישג משמעותי, דווקא עבור מי שרגיל לבעוט. החרטה והדאגה (שתי היעכנ'ס שחייבות להופיע תמיד ברגע הלא נכון) רק הופכות את ההישג למשמעותי יותר. אני מניחה שלא קרה לך כלום, חוץ מזה שהרשית לעצמך, לרגע קט, להיות מי שאת, וליהנות ממה שמגיע לך. שמחתי לשמוע ! בהצלחה ליאת