תהיות

ליאת יקרה, הייתה לי פגישה קרובה מאוד השבוע ואני לא מרגישה צורך לשתף בה יותר מדיי.. (אבל אני לא יכולה שלא לנצל את מעט הזמן שנשאר כדי לדבר איתך בכל זאת).. זה בעצם בכל זאת קשור לפגישה שהייתה, אבל בלי המון פרטים היום.. (לא צריך הפעם :-) אני רוצה לתהות בקול אם זה שהיא לאחרונה מבטאת קירבה במילים, גם אם במילים זהירות, גורמת לי להרגיש שאני יכולה גם בלי לשתף פה. שמה שיש לי איתה זה מספיק. מספיק פנימי, מספיק מחזיק, מספיק מזין בחום גם בלי שאבוא לכאן לשדל אחרים להניק אותי עוד. אני מודה שגם לגבי המילים שלה הפעם הייתי ספקנית; שאלתי את עצמי אם היא באמת מרגישה את מה שהיא אומרת, אם היא אומרת לי את זה כדי לשמח אותי או כי ככה היא באמת חושבת.. אבל בסופו של דבר, זה בכל זאת חודר. בכל זאת משפיע קצת.. מרגיע ומקרב.. אני אומרת לעצמי, מהצד השני, שהאפשרות שמישהו יהיה ספקן כלפי המילים והכוונות שלי היא לא סיבה מספיק טובה לא לבטא אותן.. האפשרות שמישהו לא ידע אם לסמוך על מילות הקירבה שלי היא לא סיבה מספיק טובה לוותר על לומר אותן.. חשוב לנסות.. אולי הייתה צריכה לנסות יותר? אני לא יודעת.. עכשיו קרוב לי איתה, אז מה זה חשוב. אני רוצה גם לשאול אותך משהו, בסדר? זו שאלה כללית קצת, אבל ננסה בכל זאת.. תהיתי אתמול מתי מישהו בטיפול, מטופל, הופך להיות קרוב. מתי המטפל רואה בו מישהו קרוב. לא זר מפטפט, אלא מישהו מוכר ואהוב. (אני שואלת את עצמי די הרבה אם היא באמת קרובה עכשיו ואיך אדע להבחין ומתי בדיוק זה קרה ולמה וכו' וכו') אלה יחסים קצת שונים- כל שבוע באים ומדברים ומשתפים בלי שלגמרי מכירים.. אני מנסה לדמיין אם אני הייתי מטפלת.. אני מניחה שתקופה ארוכה הייתי מצליחה להתחבר אולי למטופל שמדבר איתי, להבין אותו ברמה מסוימת (ובהדרגה יותר ויותר), להעריך אותו, להכיר אותו טוב יותר ויותר.. אבל באיזשהו שלב משהו אחר קורה שם. באיזשהו שלב יש ממש קירבה. ממש אכפתיות. לא אכפתיות כלפיו כמטופל אלא ממש כאדם. כאדם קרוב, לא? מתי מתחילים פתאום לאהוב מישהו? מתי משתנה פתאום הקשר למשהו נינוח יותר? אמיתי יותר. רגשי יותר. אישי יותר.. אני זוכרת שביקשת ממני בתחילת הטיפול שלי לנסות לא לחכות למפץ הגדול מכווצת מאימה, אלא לנסות לטייל בנינוחות בשדה, לקטוף פרחים, לעצור להתפעל מהנוף, להתבונן בחרקים, להריח (הוספתי קצת מילים של טבע.. נשפך לי :-), מקווה שזה בסדר).. אני ... אולי אני שם עכשיו?.. איך זה קורה פתאום, השינוי הזה? כן, אני זוכרת שאת גם קצת קוסם שלומיאל לפעמים :-))..., אבל נדמה לי שהקוסם השלומיאל הזה בכל זאת רואה דבר או שניים... אולי חמימות מתמשכת ובלתי מתפשרת מצידה, למרות הספקנות שלי, הייתה בסוף מחלחלת ומגינה עליי באופן קבוע? אולי הייתי מצליחה לקטוף פרחים איתה כבר מזמן? אם כי... את צודקת, אני לא ממהרת לשום מקום, אז מה זה משנה בעצם... אולי זה סתם - כי נותרה פגישה אחרונה ודי, ומטבע הדברים עולות מחשבות "מה אם".. ובכל זאת, את חושבת שאת מצליחה לאפיין את השינוי הזה? למה תקופה ארוכה מישהו יכול להיות מוכר, ומובן (אפילו מובן באופן עמוק מאוד) ואפשר אפילו לחבב אותו- אבל משלב מסוים זה נעשה אחרת? את מבינה למה אני מתכוונת?.. נדמה לי שאני לא מצליחה ממש לגעת בנקודה פה ולדייק יותר במילים... לא יודעת.. אשלח חיוך של "ניסיתי" :-) ועוד חיוך אחד סתם כי את פה.. :-) לילך

היי לילך, את יודעת, המון פעמים אנחנו חוזרים ומדגישים שהדבר העיקרי ש"עובד" בטיפול הוא בסופו של דבר הקשר שנוצר עם המטפל. יותר מהתיאוריות, יותר מהפירושים, יותר מהתובנות השכלתניות. תוך כדי קריאת התהיות שלך, מצאתי את עצמי שואלת שוב ושוב "למה בעצם זה *כל כך כל כך* חשוב לה, האם וממתי בדיוק ההבנה העמוקה והחיבה וה'ממש-אכפתיות' הפכו לאהבה אמיתית", והאם רק במקרה של אהבה כזאת הטיפול משיג את מטרותיו? נדמה לי שחשוב לנסות ולברר, למה היכרות עמוקה, הערכה, אכפתיות וקרבה - נחוות כמשהו לא מספיק, או לא לגמרי, או לא באמת. מה קורה לכל המרחב העצום שבין "זר מפטפט" לבין אהוב נפש? אם אלך רגע עם הזיכרונות, נדמה לי שהיו כאן בפורום אין-ספור דימויים (ציוריים יותר או פחות) להמחשת הקשר הייחודי הזה, בינינו לבין אנשי השיחות שלנו. היה דימוי האב האוחז בסבל האופניים, אם-תינוק, אם טובה דייה, הליכה בשבילים הלא מסומנים, ריצה למרחקים קצרים, ריצת מרתון, רץ מלווה של ספורטאי לא רואה, החלפת מכנסיים לבגד-ים בחוף הומה, טראק משותף להימלאייה, הטמנה של פרחי פקעת, מטפל-קנה-סוף ועוד ועוד. אני חושבת שהנקודה הזאת, בה המטופל הופך להיות יקר עבור המטפל, נגזרת במידה רבה מתוואי הדרך בה צועדים שניהם. לפעמים זה קורה כשהפקעת מצמיחה את הניצן הראשון, לפעמים זה קורה במדרון החלקלק והמסוכן בדרך לפסגת ההר, לפעמים זה קורה כשהרוכב מצליח לדווש לבדו, ולפעמים דווקא כשהוא עף מהאופניים, קם, מנער את האבק ומנסה שוב. לא בטוחה שיש לי מענה בשבילך היום, ואיכשהו, אני מרגישה שזו שאלה שיכולה להישאר קצת עמומה. אני רוצה לקוות שתצליחי להאמין לגברת שלך. שולחת גם אני חיוך של ניסיתי :-)) שלך ליאת