ובינתיים...

ליאת יקרה עד מאד, עם פתיחת המשמרת האחרונה והמרגשת, רז קטן לי - ההודעה, אותה הודעה שלך משבוע שעבר, קרעה אותי לגזרים בעיתוי בו היא הגיעה. נשבר לי הלב. ועוד יותר בשבת ועוד יותר בראשון. יודעת שרשמתי מילים שנשמעות קיצוניות ככה, אבל באמת, האמיני, עוצמות היו, והן משמעותיות ביותר עבורי. רעדתי, כמעט התייפחתי (ושנים ארוכות שאיני מצליחה לבכות ולדמוע ממש. גוש אבן שכמותי). משך שבוע ניסיתי לחשוב, לנסח. זיכרונות, דברי פרידה, קשרים והקשרים. לתמצת, לחבר, לגבש ו"להוציא לאור", אך לא הצלחתי כמו ש"צריך"... לא יכולתי כך. נורא חסרה לי מציאות, דו שיח אמיתי וזמן. פרידה וירטואלית, מקום שבו מראש הגבולות כל-כך מטושטשים - מתבלבל לי... ו... עוד במיוחד סביב קשר, נפרדו?ת, סיום וסוף. בזמן האחרון אני מבקשת מציאות כל-כך, עם נפח, וקצת חוששת שאם אכתוב מעמקי לבי ואשלח למרחב הזה - כשזה *רק* במרחב הזה, המרחב הוירטואלי - אזי מילים ומשפטים יאבדו מערכם, יאבדו ויהיו חסרים מאד. איכשהו חבל לי לעשות להם את זה עכשיו. חבל לי לעשות לך את זה. את ראויה להרבה יותר. אעפי"כ ולמרות הכל - (as good as it gets) - ליאת יקרה, כתבו לך נפלא משאוכל, ואוסיף מעט ממני (טיפונת בים ברגעים של קצת לפני). תודה על מה שאפשרת פה. איש איש מצא לו שימושים שונים בפורום בעתות שונות. אני יודעת, שהמכלול שכאן יכול לקרות רק הודות למישהו מיוחד במינו. הענקת לפורום דבר מופלא ומאד לא מובן מאליו, ובכל פעם מחדש. ודאגתי לך, דאגתי שתשמרי על עצמך. וסמכתי. כנראה שאתגעגע הרבה יותר ממה שאני מסוגלת להעלות על הדעת. תהיי חסרה הרבה. מוקירת תודה. המון המון ממנה. את מותק אמיתית, הפחת חיים וזרימה בפורום, כן... דברים טובים תמיד מסתיימים, ואולי זה בעצם חלק בלתי נפרד מהיותם טובים... ח ז ק      ח ז ק      ו נ ת ח ז ק שלך, (mp / א.ה. )

ל.... היקרה- כל כך נעים לקרוא אותך. אני בטוחה שאיש השיחות שלך גאה בך :-)

היום אקרא לך דג מעמקים... אני דווקא זוכרת היטב את הפעם הראשונה ההיא, בה חדרת לתודעתי. זוכרת עד כמה ריגשו אותי המילים, אותו כתב הגנה רגיש ומורכב שהצלחת לארוג במילים, על טיפול בכלל ועל הטיפול שלך בפרט. גם אני, כמוך, מתקשה למצוא בימים אלה את המילים הנכונות, שיצליחו לכוון ברמת הדיוק את מה שרוצה כל כך להיאמר. אולי באמת הכי נכון לנו עכשיו ליהנות עוד קצת מהביחד, להסתופף בצל קורתו של הפורום שלנו, לשמוח על קיומו, ועל כוחו להשתמר ולהתגלות בכל פעם מחדש, מכוח רצונם הטוב של עוד ועוד אנשים. אני מודה לך על מילותייך החמות, ומאמצת אותן אל לבי בשמחה. שלך ליאת

לא מוכנה להיפרד. עדיין מאד לא מוכנה. עדיין מאד לא מוותרת על האחיזה. תלויה. תרה אחרי הקול הפנימי שיניח ויסגור וישמיע: הי, "אנחנו" מכירים אותך אנחנו מזהים אותך. יודעים מי את כמו שאת. בלי מעטה החרדות וההסוואות העבה. אוהבים אותך למרות החלקים המכוערים והחולים הארסיים והרעילים שבך. סולחים. זוכרים ומכירים את היופי שבך. הרוך. יודעים עד כמה את מתאמצת. משקיעה. מבקשים סליחה על ההכאבות. על אין הבנה. חשים חמלה. מחברים. רואים אותך באופן שלם. לדעת לתת. לדעת לקבל (שזה עוד יותר לתת ולוותר...). להשתמש בטוב. לשמור עליו. עדיין לא שם ולא נסגר. כל-כך פתוח. הקצב איטי כל-כך, ומאוחר כל-כך, והמשאבים מתדלדלים מידי. ליאת יקרה, ראיתי איך אמירות יפיפיות נפרשו בהומוגניות מופלאה מדודה על כולנו. משתמשת במילותייך שלך, בגיוון, בעושר, בחידוש, כדי להיזכר במה שקל לי לשכוח. הלוואי ויבוא יום ואוכל לקחת גם לעצמי. מכאן ומכאן ומכאן ומכאן. להרכיב. לבסס. לייצב. זאת העבודה הרצינית שלנו בטיפול. רק, רק בטיפול הזה התחלתי להבין בכלל מה זה טיפול. לכן, לפעמים אפשר לשמוע אותי כאן משמיעה את הקול החזק הזה, אותו "כתב הגנה"... "מפגרים, אתם לא יודעים מה יש לכם בידיים, כמה תקווה". ובמיוחד לצעירים, לכם יש את השנים... כמה אני נלחמת. הוא טוב איש השיחות שלי. הוא ממש טוב. כנראה שאוכל לשוב לכאן רק מאוחר, אז " היי חכו לי ושמרו מקום, טוב? בכאב ובסקרנות בוקר של אור |כאן רשום שמי|

אשת יקרה, היש פחות "גוש אבן" ממך? שומרת לך מקום :-) יעלה

סוף סוף רשמת את שמך :-) זה ממש הרגיש כאילו הוא באמת רשום שם.. ודאי לא תמיד קל להסתובב ללא שם קבוע. לפעמים קל יותר אולי, אבל לפעמים פחות.. כך אני מנחשת.. אני שמחה מאוד לשמוע שאיש השיחות שלך טוב. אפילו ממש טוב :-) מעיזה לומר שהוא לא עושה את העבודה לבד.. שכנראה גם השותפה לעבודה החשובה הזו לא רעה :-).. יש בך כל כך הרבה, אשת, כל כך אוהבת לקרוא ממך.. וכן, *כמה* את נלחמת.. והמלחמה מניבה פירות לאט לאט, ואת מספיק רגישה כדי להבחין בהם צומחים בשקט.. נובעים בך.. באיזה יופי עדין, שברירי, ובכל זאת נועז ונוכח :-) וכל כך אוהבת לקרוא את המילים שלך לליאת.. אולי אני מלבישה עלייך משלי, אבל יש בי גם משהו קצת שמח שקשה להיפרד.. לא יודעת. אולי זה לא קשור אלייך. אני נזהרת.. אנצל את ההזדמנות להתנצל שלא הגבתי על המילים החמימות והטובות שלך מאחור... (זיהית אותי, נכון?) דווקא הגבתי שם, אבל לצערי זה (שוב) לא הועלה הנה... אז תודה מאוחרת ממני.. לילך

אשת אהובה (ממש כך) הלב שלי תמיד מתרחב בשמחה כשאת כאן. מסכימה עם יעלה בכל ליבי, ושומרת לך מקום (ביני לבין נמש) מכל משמר. שלך, נועם