אוף אחת

אורנה מופיעה לרגע קטן פה ופתאום שוב הנוכחות שלה מורגשת לי. ממש התרגשתי. שוב יש בי ציפייה לימים של אורנה. כמו מקשקשת בזנב בהתרגשות מאחורי הדלת למשמע אנשים במסדרון.. אבל אין ימים של אורנה. אין. זה בטח יעבור לי בקרוב, אבל למה לוקח לי כל כך הרבה זמן? שוב חזרתי לדבר איתה בדמיון.. זה הרי לא הגיוני. עושה חיפוש להודעות ישנות של אורנה.. הודעות לפני שנה, שנתיים, שלוש.. הודעות שהיו לפני שהייתי הודעות שהיו אחריי.. איזה מטורף זה! מרגישה שמשהו איתי לא בסדר. משהו במילים שלה מנחם אותי, מעורר בי איזו ערגה נעימה. אבל זה גם מנחם וגם לא מספיק. אני ממשיכה לחפש משהו. קוראת עוד הודעה ועוד הודעה. אבל מה? מה אני מחפשת? מה יש לי? אני בכלל לא מכירה את אורנה... ל?מה אני מתגעגעת ול?מה? עברו 3 חודשים.. זה כבר ממש מביך.. מה איתי! זה הרי פורום, זה לא באמת. אוף. לא משנה. אולי זה בכלל לא קשור לאורנה. מי יודע... אני מצקצקת על עצמי... זה מסוג ההודעות שאני שולחת ועושה עם עצמי כאילו שלא אני שלחתי. כי זאת סתם הודעה, זה לא קריטי, זה לא מעסיק אותי ממש- רק לרגע, או רק בלי מילים. סתם כותבת מתוך שעמום. מחר כל זה כבר לא יראה לי קריטי. האמת שכבר עכשיו זה מרגיש ככה. יאללה- שלח ושכח. ההודעה נשלחה מעצמה. אני יכולה בקלות לוותר עליה.

שלום לך, אורנה ניהלה והייתה חלק בלתי נפרד מהפורום הזה למעלה משלוש שנים, ונוכחותה כאן חסרה ומורגשת. יחד עם זאת אני שומע בדברייך שאת חשה קושי מיוחד להתגבר על חסרונה של אורנה. מדברייך נשמע שהיא תפסה מקום מיוחד בליבך, מקום של דמות עמה את מדברת גם כשהיא לא עונה לשאלותייך. ועכשיו קשה להשלים עם ההרגשה שהיא לא כאן. אני מניח שאורנה מייצגת עבורך מישהי שהצליחה להרגיע אותך, מישהי שאת כמהה לנוכחותה, דמות שאת מתקשה מאוד להשלים עם הפרידה ממנה. אולי משום שבעצם הפרידה היא מעוררת משהו מוכר מעברך, וזהו הדבר שמתקשה כל כך להשלים עם חסרונה או להסתפק בזיכרונות או בשיחות שאת עדיין יכולה לנהל איתה בראשך. איני יודע אם את בטיפול או לא אבל אני ממליץ על פנייה לטיפול, וניסיון להבין שם את מה שאת מחפשת, להבין כיצד את יכולה למלא את הריק שאת חשה. דרור

חביבה יקרה כואבת רגישה וחרישית, בוקר של אור, אומר מלבי - כן משנה. כן קריטי וכן בעל תוקף. מה שצף עכשיו, כנראה צף מסיבות מובנות מאד. אין ברגשות שלך שום דבר שאינו בסדר, יש שם משהו מכאיב מאד שצריך לגעת בו. החוויה הקשה של הרגע כנראה תשכך. גלים גלים. אבל, זה באמת לא יעבור עוד מעט. תמיד יהיה בפנים. חוויית הניתוק המוקדם מידי והפתאומי. ההלם. הצביטה. טיפול טוב וממושך יכול להקטין את עוצמת הסבל, הנפח שלו. בטח שלא לוותר. לא לשמוט. לא לזרוק. לא לזלזל ולא לבוז - לתת כבוד מלא ושלם. זה חומר חשוב ועיקרי לעבודה טיפולית בנושאי נפרדו?ת / פרידות, חמדנות, גבול, גמילה, שליטה... (אוכל לנחש שרק שמיעת המושגים יכולים להכאיב כשלעצמה. יכול להיות. אני מזכירה אותם במובן החיובי והרך של עזרה ובנייה, ולא, חלילה, הטחה או האשמה). יקירה, חייבים לגעת שם, הכי בורחים מלגעת שם, באזור השמור הזה. יכאיב לפתוח. יניח לסגור. כי משהו לא סגור טוב. לא היה מספיק, וכנראה את זקוקה לעוד, וזה אולי "עוד" אחר, רק תחליף. יכול להיות לך, ומגיע לך, שיהיה מספק במידה ומרגיע יחסית. בסה"כ מה שכתבתי אומר שתוכלי לבחור את האפשרות העתידית לנסות לרפד שם קצת. אם את חוששת שיכאיב מידי, את גם תמיד יכולה לבחור לנוח, או לבחור שלא. שמרי על עצמך ...