ליאת יקרה

מדי פעם נכנסת לכאן "לבדוק" מה שלומך ופתאום נדהמת לגלות את הודעת הפרידה. קראתי פעמיים את ההודעה שלך ועולות בי כ"כ הרבה מחשבות, כ"כ הרבה זכרונות מהשנים בהן היית חלק משמעותי אם לא המשמעותי ביותר בחיי, זכרונות מאותם רגעים קשים שהרגשתי שאני מגששת במערה חשוכה, ארוכה ומפותלת ומחפשת בכל הכח מקור קטן של אור, אותו אור שאת דאגת להראות לי ולהזכיר לי שלמרות שקשה וכואב ולמרות כל הקוצים והדוקרנים בדרך, האור ישנו. זוכרת שהכרתי אותך בתקופה הקשה ביותר בחיי אחרי אובדן כבד, תקופה שהייתי מבולבלת, כואבת ומתגעגעת. זוכרת איך לימדת אותי לנתב את אותו כאב וגעגוע לזכרון נעים, לימדת אותי להזכר באבא ולהעלות חיוך ולהרגיש שהוא תמיד יהיה איתי בלב, לימדת אותי להודות על מה שזכיתי ולא לבכות על מה שלא הספקתי... זוכרת את השיחות בשעות המאוד לא שיגרתיות, שיחות שלא פעם התחילו בבכי והסתיימו בחיוך גדול בזכות היכולות המדהימות שלך לתמוך, להרגיע, לכוון ולהזכיר שלמרות הקושי פשוט יהיה בסדר. זוכרת שנפרדנו בפעם הראשונה, צעדתי לי מחניית האוניברסיטה לעבר היציאה ודמעות זולגות מעיניי, עצרת את רכבך ואני מתרצת - " זה בגלל שקשה לי לעזוב את הבית...", חיבקת אותי חיבוק חזק של פרידה. זו לא הייתה ממש פרידה, המשכת להיות שם בשבילי ולהבין אותי יותר מכל אדם אחר. לעולם לא אשכח את שיחת הטלפון אליך בעודי מתהלכת במדשאות האוניברסיטה דקות אחדות לפני מבחן, גופי רעד, שרירי הרגליים נתפסו מרוב מתח, ואני שואלת אותך - "ליאת, איך אני אמורה לעשות את המבחן כשאמא עכשיו אצל הרופא עומדת להתבשר על המחלה, ואני כאן...???" זוכרת שאמרת לי להכנס לעשות מה שאהיה מסוגלת. כמובן ששמעתי להצעתך למרות שממש לא היה לי ראש לשבת במבחן, אבל הצלחתי. עזרת לי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת ולא נשברת ומתפרקת לחתיכות כשקשה, וכן - אפילו קיבלתי 100, אולי 100 יחיד בתואר... :-) זוכרת כמה קשה היה לי לעזוב את הבית (וכן - עדיין קשה, אבל אני כאן) ואת בזכות הקסם האישי המדהים, האכפתיות וההומור הצלחת לעודד, לתמוך ולהפוך כל בכי לצחוק גדול. יותר מכל שמחתי לדעת שיש אנשים טובים ומיוחדים כ"כ באמצע הדרך. תודה לך על כל הרגעים הנפלאים. אוהבת ומתגעגעת, שירה

שירה יקרה, ריגשת אותי. תודה ליאת