ליאת, באתי להניח אצלך את הראש... מלא מחשבות..

זה כמו לחזור לפעם... לימים שכמעט הרגתי את עצמי.. אבל ממקום אחר לגמרי.. תחושות עולות על גדות הנהר ואני לא יודעת לאיזה כיוון לשחות כדי לצאת מהמערבולות.. אני מאבדת את עצמי לכמה שעות ואז בשונה מהעבר,– מוצאת את עצמי שוב. ואני חייה וזה בסדר... ואני בסדר.. ולא מתתי מסערה זאת או אחרת... הורג אותי הורג אותי הורג אותי לחזור אחורה בימים וללכת עמוק חזרה לתוך העולם החרדי.. גם אם זה רק ביקור למסיבת אירוסים... חדש לי להבין אחרת את התחושות שעולות בי כשאני פוגשת עולם זה שוב.. למה אני כל כך נסערת אם אני רואה אותם כל הזמן ברחוב ומגיבה ברוגע יחסי בהשוואה לתגובותי בעבר?? אני נסערת כי זה זורק אותי אחורה ועמוק. עמוק לתוך כל הכאב שחרוט בי מתקופה זאת.. עמוק לתוך הצלקות שאז עדין היו חתכים טריים ומדממים.. ועדין הלכתי – זאת חברה טובה שהתארסה (כמובן בגיל כל כך צעיר..) וחברותנו נאמנה מאין כמוהה.. כמעט כמעט לא משנה השוני הגדול בדת.. (?) הייתי חייבת ללכת.. אני שמחה שהלכתי.. כל מה שביקור כזה יעלה – אני רוצה להתמודד, לא לברוח, להבין מה עוד יש לי שם בפנים עמוק בלב שעדין לא פתרתי.. כי הרי יצאתי מהעולם הזה כדי לפתור את עצמי.. לצאת מהתמונה כדי לראות את התמונה... אבל למה זה כל כך קשה לי?? אולי בגלל שזה תהליך.. תהליך לוקח זמן.. אז יש בי אמפטיה ואני מנסה לשחרר לעצמי עוד קצת סבלנות.. הכל בזכות המטפלת המדהימה והמיוחדת שלי.. מנסה... בוכה תוך כדי.. כי כואב.. כואב להבין, כואב לא להבין ולדעת שיש משהו מתחת לעור, כואב להיות מטופל, יפה להיות מטופל, כיף להיות מטופל... קשה להכנס לתוך עצמך – אך הכי נכון.. אתמול בלילה, כששמעתי שאת ליאת עוזבת, רק בכיתי עוד... כל כך כואב לי ואני אפילו לא *מכירה* אותך.. חוץ מהמטפלת, אף אחד לא יודע שאני מבקרת כאן בפורום.. הייתי רוצה לשתף משהו מבחוף בכאב של הפרידה.. שיבין אותי כמו שאתם החברים בפורום מבינים את עצב פרידתה של ליאת יקרה.. את כל כך מבינה, כל כך שם.. ומה זה ה'שם' הזה?? המקום הכי גדול בעולם.. מקום ללא גבולות.. כן ליאת אהובה ומוערכת מאוד... בכיתי בכי כל כך עמוס אתמול ועכשיו תוך כדי כתיבה... כל כך הרבה דברים קורים לאחרונה.. זה נכון, אני יודעת שאוכל גדול מכל מה שקורה אבל זה כל כך קשה.. ואני צריכה עזרה בלהחזיק את עצמי.. אני עושה זאת כבר זמן רב ולא רוצה לעזוב את אחיזתי בעצמי לעולם (והדמעות החמות יורדות והמקלדת מטשטשת...) אבל גם לא רוצה להיות לבד.. מתגעגת לדברים שאיני יודעת מהם.. אולי מתגעגעת לנאיביות שהיתי בי בתוך ילדה.. נאיביות שגם הסכימה לכאב כי לא הכירה אחרת.. או פשוט לא הבינה.. כל כך נכון מה שאמרה הטפלת.. "מודעות גם כואבת.." כואב שכואב.. אבל גם היום אני 'מסכימה' להבין שבתהליך יש כאב.. ולפעמים מרגישים שאי אפשר לנשום וזה בסדר... נשימה עמוקה... דמעות חמות.. אני רק רוצה שהחיים יעברו בשלום.. מותר לי נכון? אם אני חלק מהיקום – אני אוצר של בריאה, אני חלק מהבריאה, כל אחד מאיתנו הוא חלק מיצירה מדהימה שהרבה עדין מנסים להבין איך היא נוצרה... אני אפילו מודאגת לעצמי מכל מה שקורה איתי.. אני רוצה שיהיה טוב.. אני רוצה להיות אפילו עוד יותר אמפטית לעצמי.. רוצה נחמה... רוצה מקום להניח את הראש ולהרגיש יד מלטפת... כואב לי ליאת... מאוד כואב לי ליאת... ואני בוכה....

שלום אור, את משתפת כאן בקושי המוכר כל כך, כאשר אנו מחליקים במורד זיכרונותינו, לעבר הילדות, חוששים להניח את כפות רגלינו על מה שנחווה כפח לוהט, צורב. מעניין כמה גדול הפער הזה, בין אשליית "גן העדן של ילדות", לבין מה שאנו נושאים איתנו משם, כמזכרת. להיות ילד זה, כנראה, אף פעם לא קל ופשוט כמו שנדמה, ולא חשוב אם גדלנו בחצר החסידות, בחצר הקיבוץ, או בחצר הקטנה/גדולה של הבית הפרטי או המשותף בעיר. רבים מאיתנו נושאים חבילות גדולות של עצב, מכאוב, געגוע או זעם. משהו מעוצמתם של רגשות אלה מחריף פתאום, מול דרישות השלום הנשלחות אלינו באמצעות מסיבות אירוסין, פגישות מחזור, או רשימת חברים נשכחים ב- facebook. אני שמחה לשמוע שיש לך מקום טוב ומכיל, בו אפשר לעבד את כל מה שמציף. זכית. אני מודה לך על המילים החמות, האישיות, שפגשו אותי (אני חושבת) ממש באופן בו התכוונת. תודה ושבת שלום, וכמובן מזל טוב לרגל האירוסין. בקרוב (אם בכלל ומתי שתרצי) אצלך! ליאת

רואים שאת מבינה מזה ילדות ב'חצר' (לא משנה איזה) מילותיך אכן מהוות לי לנחמה.. שולחת לך מבט עיניים רך ונוגה, כולו אומר תודה.. שבת רגועה ומחדשת כוחות שתיהיה לכולנו :)