.

נמאס להגיד שנמאס אבל כל כך נמאס נמאס נמאס נמאס ואי אפשר להמשיך ככה יותר אי אפשר החיים מסריחים ורקובים מהשורש ואני כל כך משתלבת בנוף שלהם לא רוצה אותם יותר לא מבינה איך מרוב עצבים לא מתפוצץ לו הלב באמת שכול הדם בתוכו יתנכז החוצה פעם אחת ולתמיד נמאס לי למות כול יום קצת נמאס לי לכאוב כול כך הרבה אין לי מקום בלב עוד אין אין אין גם לא אכפת לי שלא תעלה ההודעה אני רק צועקת כאן את מה שאפילו אלוהים מסרב לשמוע לא רוצה שום תשובה למה שאין או יש ונמצא אצלי בלבד לא מבינה מה עשיתי כל כך רע שזה לא נגמר אף פעם שיגמר כבר הכול שיגמרו החיים שתגמר האני ההמקולל הזה שגמר כבר הכול אין לי עוד כוחחחח

שלום נקודה אני קורא את ההודעה שלך וחושב שהחלק הזה, ה"אני" שצועק שנמאס, שנמאס אפילו מהנמאס, הוא החלק החזק שלך. הכועס, המתמרד, המוחה. ואת הצעקה הזו אי-אפשר לפספס ובה, בכל זאת, אני שומע כוח שלא מעוניין לשתוק, שלא מוכן שישתיקו אותו (או יעלימו ויערכו אותו..). זה משאב חשוב, הכעס שלך. אל תמהרי לוותר עליו כל-כך מהר. בשימוש נכון הוא יכול להיות הדלק שיניע אותך קדימה. וכמובן, מעבר להטפות החיוביות, ברור עד כמה את סובלת. אני חושב שטוב שאת מביאה את זה, את הצעקה שלך, לפורום. היא נשמעת פה חזק וברור. להתראות דוד