למה?

הבדידות נוראה הבדידות היא חונקת מה אני באמת כזה בן אדם נורא או פשוט לא מובנת , למה קשה להשלים עם זה שלנצח יהיה לבד למה ליבי מדמם ולא נרגעה למה נגזר עלי לנצח להיות בודדה למה אותי אף אחד לא אוהב? למה אותי אף אחד לא רואה? למה אנשים חושבים שאם הם יפגעו הם ישיגו יותר דברים ויגיעו למטרה הרצויה או אולי זו בדיוק המטרה לראות אותי אומללה ובוכה? למה ליביי לא משלים עם העובדה שניגזר עלי לנצח להיות בודדה למה ניגזר עלי לנצח להיות עצובה?

שלום תמרה מהודעתך בולט עד כמה את מתלבטת בין האפשרויות: בין האפשרות שלעד תיוותרי בודדה ולא מובנת לבין האפשרות של הלב, המתמרד נגד גזר דין נוקשה ומוחלט שכזה. אני רוצה לעודד אותך ללכת עם הלב: שום דבר לא סגור וחתום. יש מקומות של אוויר צח ונשימה. אל תוותרי על האפשרות למצוא את האוויר הזה - במקומות מקצועיים יותר ופחות. יכול להיות שהלב יודע משהו, והראש חושש להסכים איתו...לא חבל לא לבדוק? בהצלחה דוד

אני רוצה באמת שאני רוצה אני כבר לא מסוגלת להמשיך ולהקשיב לראש כי הראש ההיגיון אומר אל תוותרי תמשיכי תאמיני אבל הנפש כל כך עייפה שנים שנים של בדידות שנים של לתת חלקים מעצמי לאנשים קרובים וזרים כאחד ובסוף לקבל סטירות בפרצוף יום אחרי יום לחיות במצב של בדידות מוחלטת של שקיפות טוטאלית את נושמת את קיימת אבל זהו לא חיים לא אהבה לא קרירה לא משפחה רק כעס ומרירות חוסר הבנה של הזולת והדידות בדידות מטורפת שאוכלת את הלב בפנים ושורפת את הנשמה שכבר לא נשאר ממנה כלום ואני שואלת למה לא למה להיות רעה לאנושות אם גם ככה כולם אף אחד לא סופר אותי והקיום שלי הוא ריקני ומיותר יש לי גם עוד שאלה די רצינית בתור איש מקצוע למה לא להתאבד למה להחזיק בחיים האלה בכל מחיר יש אנשים שמאמינים בישואה יש אנשים שמחזיקים בחיים האלה בכל כוחות ויש כאלה שלא רוצים למה אם זה החיים שלי והקיום העצמי שלי למה אין לי זכות להחליט בעצמי מה לעשות איתם למה לי בתור אדם בוגר אין את הזכות להפסיק את קיומי למה אני צריכה להמשיך ולהתקיים בכל הרוע והריק והכאב הזה כשאני יכולה להתחיל מחדש למה? למה אנחנו נאחזים כל כך נואשות בחיים כשהחיים מאמללים אותנו בתמורה אין לי כוונות כרגע לעשות דבר אבל למה לא????