קצת ארוך. סליחה...

דוד, מה שלומך? אין לי באמת סיבה טובה לכתוב, סתם בא לי לדבר התרגשויות קטנות במילים. זה בעיקר בשבילי, ואם תרגיש שאין לך מה לכתוב זה בסדר. כל פגישה אני אוהבת אותה יותר. ממש כך. זו הפעם הראשונה שרגשות החיבה וההתכרבלות בחיקה הדמיוני נשמרו שבוע שלם. תמיד הכל מתפוגג לי יום לפני הפגישה- פחד, כעס, אהבה.. הכל מופחת או נעלם רגע לפני שאני נכנסת אליה לחדר. הפעם לא. סיפרתי לה על שלל הפרידות שמתרחשות אצלי עכשיו במקביל, והיא נראתה כל כך מבינה ואיתי. משהו במבט שלה כל כך מנכיח אותה בשבילי. אפילו ה"אני מבינה" שלה, שבדרך כלל נראה לי בנאלי או משהו שנאמר באופן מכוון- כדי לגרום לי להרגיש מובנת, נשמע לי פתאום אחרת. אותנטי. אמיתי. לא מניפולציה, או "טריק" שאמור לגרום לי להרגיש כך ולא אחרת, אלא ממש תחושה שלה; "אני מבינה"= התחושות שלך מובנות לי, לי כאדם, לי באופן אישי כאדם שאני. "אני מבינה" איכשהו נשמעה היום כאמירה מאוד אישית שלה על עצמה ועליי. פתאום המילים שלה אמינות יותר. זה לא דבר של מה בכך.. היא דיברה היום על הקשר בינינו. אמרה שהוא קשר מיוחד, שונה, שלא התקדם באופן שהיא יכלה לצפות. שרק בתקופה האחרונה דברים התאזנו להתקדמות על מישור אחד ניתן לצפייה, ולא על כמה סלילים מקבילים. דיברה על המון התפתחויות והתרחשויות (כל כך שונה מאני הנינוחה ונוחה שהתרגלתי שאני.. כמה למדתי לתת מקום ולהקשיב גם לכל מה שלא נוח ונינוח. לכל מה שחרד) היא מאוד נזהרה במילים שבחרה, לא רצתה שהן תתפרשנה שיפוטיות.. אני בכל זאת זוכרת מילים כמו "מיוחד", "מספק", "מלמד", שאמרה על הקשר בינינו. אני שמחה שכך היא מרגישה.. "מספק" זה כל מה שרציתי שתרגיש.. הסתכלתי עליה ולא יכולתי שלא לחשוב שהיא באמת יפה. נתתי לה לדבר ופחדתי להתערב ולהפריע, שלא תבחר במילים שלא הייתה בוחרת בהן ממילא. רציתי לשמוע *אותה*. אותה כמו שהיא מדברת בלי הפרעות ושאלות. היה כל כך יפה להתבונן בה חושבת, מכווצת את המצח ומחפשת את המילים שנכונות לה, מהנהנת בהסכמה (עם עצמה) כשהצליחה למצוא את המילים שתיארו את מה שרצתה לומר. כלאתי את הבכי, שלא ארעד... כמה היא יפה. כמה אתגעגע. כשהיא לא שמה לב בכל זאת בכיתי קצת, בדמעות קטנות.. כשדיברתי אני לא הצלחתי לבחור מילים... כל המילים נעלמו לי.. התנצלתי שאני לא מצליחה לסכם בצורה רחבה כמוה היום. אני בעיקר עסוקה בלהתגעגע אליה. לרגע הפה רעד בכמעט בכי. היה קשה להחזיק, אבל אז המילים הסדורות חזרו והצלחתי לספר לה כמה היא נתנה לי. כמה למדתי בתקופה קצרה כל כך. כמה את הצעד המשמעותי הזה, את המילים החדשות שטמנה בי כמו פקעות, לא הייתי יכולה ללמוד רק משיחות עם עצמי. (אני יודעת שכל זה לא כל כך מעניין, אבל אני צריכה לסדר מחשבות והכתיבה מאפשרת לי לספר לאט ולגלגל את הקלטת להתחלה באופן סדור וזכיר).. היה משהו נינוח ואיטי בפגישה שלנו.. כמו הזמן האט קצת. הרגיש כמו שיחה קרובה בין שתיים. פשוט שיחה של קירבה בלי גינונים של טיפול.. למרות שאנחנו נפגשות בצהריים, זה הרגיש כמו שעת בין-ערביים.. שעה שהצללים מתארכים, והירוק נצבע בירוק של דמדומים, והזמן מתקדם מעט לאט יותר.. לעצום עיניים, לנשום לאט, ולתת לחיוך לפלס-לפכפך דרך החוצה... :-) גם היא הייתה נינוחה איתי. חלצה כפכפים, קיפלה רגליים תחתיה, השעינה ברך על השולחן שבינינו.. כמה היא יפה :-) ובדלת מבטים ארוכים של מילים שרוצות מאוד להיאמר אבל עדיין לא... עוד שתי פגישות וניפרד. כל כך קשה יהיה לי להיפרד ממנה. אני מדחיקה בכוח את המחשבה שלא אוכל לדבר איתה יותר. כל פעם שאני חושבת על זה אני בוכה קצת.. גם ברכבת, גם באוטובוס.. נורא לא נעים. לפעמים אני מצטערת שאני לא קטנה. הייתי מחליפה את דמעות הפרידה השקטות באוטובוסים ביללות בכי גדולות של קטנים. בא לי כמו עיוורת, למשש-לשאוב אליי את תווי פניה. תחילה ברפרוף, אבל אז בקצת כוח, לעסות באגודלים את הגבינים, להעביר אצבעות על קווי המצח המקבילים, לעצום את עיניה ולחוש את עור העפעפיים הרך, לרדת לאף, לעצמות הלחיים, בגב האצבע ללטף ברוך את הלחיים ואת קווי החיוך שלה ולסיים בגילוף הסנטר. ביצריות משונה, מעט אובססיבית, לשרטט מחדש את תווי פניה בתוכי. להטביע ולהטמיע אותם בתוכי שלא אשכח.

קראתי. נהנתי. מקסים!

שלום טוב לשמוע בשורות ועדכונים מהחזית המתקדמת. נשמע ששתיכן שם, אחת עם השניה, מתוך האחזות והערכה של הקשר. מקווה עבורך, שימשיך כך, עד הסיום.. להתראות דוד

מה קרה לילך ,השארת את כולנו חסרי מילים, אפילו לדוד לא נותרו מספיק מאילו... אני מקווה שאת לא מתכוונת להפרד גם מהפורום.. בוקר..

תודה רבה על התגובות.. אני באמת לא יודעת איך אפרד ממנה. למרות שאני חושבת על הפרידה הזו ממש מאז שהכרנו, אני מרגישה שתהליך הפרידה עצמו יהיה ממושך מאוד. רוב הפרידה תתרחש, אולי, אחרי שאפרד ממנה. אני ממש אוהבת אותה. ודוד.. אני מניחה שאין באמת צורך להתנצל, אבל אני מבקשת סליחה בכל זאת. הייתי במתח גדול מאוד לפני שבועיים ו... לא יודעת. היו לי כבדות ופולשניות המילים שלך... אני מצטערת שהרחקתי אותך כל כך. אני מניחה שזה אולי מה שיותר טוב לי, אבל זה עדיין מצער אותי מאוד שכל מה שאנחנו יכולים לעשות כרגע זה להחליף מילים רשמיות וקידות קטנות. נורא חבל לי, באמת.. אני מקווה שאני לא נחווית מאיימת..היה לי קשה אמנם אבל אני עדיין מחבבת אותך.. :-) לילך ועוד דבר, בעצם.. mp, רק את יכולה לסיים הודעה במילה בוקר :-) אם זו אכן את, אז רציתי לספר לך משהו, על ברכיכטונים ונפרדו?ת. הם מגיחים מהזרעים שלהם אחרת מצמחים אחרים שהכרתי. בדרך כלל זה מרגיש כאילו הזרעים 'מלאים' בצמח המקופל בתוכם, וכאשר הצמח גדל נשמט הזרע כמו קליפה ריקה. לא במקרה של גורי הברכיכטון שלי :-) מעבר לגבעול שנושא למעלה את העלעלים הראשונים, ולמטה, מתחת לאדמה, את השורש, יש משהו נוסף. בערך בגובה 'כתפי' השתיל צומחות 'זרועות' ירקרקות שחותרות מטה אל תוך האדמה. ואת יודעת מה מחזיקות הזרועות מתחת לאדמה? (בעיני זה נפלא!)- הן אוחזות חזק בזרע שממנו הגיחו. אוחזות ולא מרפות. במקביל להתרוממות הראש מהאדמה ופרישת כפות העלעלים כלפי מעלה, אל השמש, לא מוותר העץ התינוק על אמא-רחם וממשיך להיות ניזון ממנה.. רק בשלב מאוחר הרבה יותר מתייבשות זרועות האדמה שלו ומרפות מהזרע. מעלה בי שאלות על המשחק העדין שבין קיום נבדל ועצמאי, להאחזות באמא המזינה והמוכרת. על היכולת לעשות גם וגם בלי שניפגע.. עד כאן הגיגיי 'שמאלץ' ;-) לילך