( )

דוד אני ביום בקטי. אני על פני האדמה ואין שום תרופה לזה...מחכה לגודו ( הוא ביטל את הפגישה היום ) ואני הפכתי את זה לסוף משחק, אבל הוא לא נשבר.עשוי מברזל הגודו הזה ( או מאידיאליזציה ). אוףףףףףףףףףף...אני שונאת שכותבים עם הרבה אותיות סופיות ובכל זאת עושה את זה - דווקא- קלוב: לעזאזל השמש. חאם: אז מה, כבר לילה? קלוב: לא. חאם: אז מה כן? קלוב: אפור. אפור! אפוררר! חאם:(מתחלחל ) אפור! שמעתי אותך אומר אפור? קלוב: שחור בהיר. מקוטב לקוטב. קלוב: בשביל מה כל הקומדיה הזאת, יום אחרי יום? חאם: השיגרה. אף פעם אי אפשר לדעת. אתמול בערב ראיתי משהו בתוך החזה שלי. היה שם פצע גדול. קולב: באמת! ראית את הלב שלך. חאם: לא, זה היה חי. ( רגע. מיוסר ) קלוב! קלוב: מה? חאם: מה קורה כאן? קלוב: עולם כמנהגו נוהג. עצוב לי עצוב עצוב עעעצוב רוצה חיבוק אופיר

שלום אופיר עצוב לקרוא על העצב שלך. על ההמתנה לחיבוק, שככל שהיא מתוסכלת יותר ומשתחזרת, היא הופכת לכאב, לפצע פתוח. וכאן גלומה גם התקווה, עם הסיכון ביחד: ההפתחות של הלב, שמעמידה אותו במצב הפגיע והרגיש ביותר, אבל גם בנקודת הגדילה וההתרחבות הטובה ביותר. הקומדיה/טרגדיה האנושית, כבר אמרנו? להתראות דוד