בור בלי תחתית

היי דוד, איך מתמודדים עם הצפות שלא פוסקות? כאלה שמעלות בי צחנה וגורמות לאבד נשימה. איך מחזיקים חזק בשפיות מפחד שהינה היא בכול רגע חומקת ממני? איך נותנים למקום הנורא הזה מקום בראשי מבלי לאבד את עצמי? זה נראה כמו בלתי אפשרי.ההצפות האלה שמתחילות בראש במחשבות תופסות פיקוד בשניות על כול הגוף מרגישה שמביטה מהצד איך הגוף נשאב לתופעות ומאבדת שליטה על האיברים.עוצמת עיניים לא לראות זאת אבל את הרעד בגוף לא ניתן להסתיר. איך אני לא נשאבת עכשיו לרצון החזק הזה לנתק אותי מעצמי.מבלי לשתף את המטפלת או מישהו אחר.אסור שמישהו יראה אותי במצב כזה אסור לי להיות במצב הזה.איך גורמים לו לעזוב אותי מבלי לפגוע??? ואיפה התחתית?

שלום מוצפת צר לי שאת נמצאת בתקופה קשה. אני מקווה עבורך שהיא תשכך במהירות הרבה ביותר. קשה לי לומר לך מה צורת ההתמודדות הטובה ביותר עבורך עם הרגשות החזקים וההצפה שאת עוברת. מחשבה אחת היא להעזר ככל הניתן במילים. לדבר, לתעל החוצה, ליצור סדר ברגשות וכך להפחית מעט את הכאוס בפנים ואת העוצמה הלא מעובדת שאת חשה. מחשבה אחרת, כמעט הפוכה אבל משלימה, היא לא להלחם על השליטה כל כך חזק. ברור לי עד כמה זה קשה, אבל נדמה לי שככל שאת נלחמת חזק יותר ברגשות, בהצפה, כך את נותנת להם יותר כוח עליך. הכוח הוא בוויתור, לא בהחזקה. התחושה שאם יצאו עוד רגשות הם יובילו לאסון היא שמוסיפה המון מתח וחרדה ומקשה על ההתמודדות. שאלת על המקום הנורא, על התחתית? התחתית היא בראש שלך - אבל זה החלק הטוב. היא לא במציאות. במציאות את תשרדי, כמו ששרדת בעבר. ואחרי שתיישירי מבט לתחתית, תוכלי רק לעלות, חזקה יותר ואולי גם עם אויב שמפחיד מעט פחות. בהצלחה דוד