מחשבות של פריחה, צורך חזק בתמיכה,,

למה אני עיפה בחיים אם אני מתקדמת כל כך הרבה בעקבות הטיפול? למה אני עיפה לפעמים בעבודה אם אני מרוצה מהעבודה? למה אני רוצה בן זוג כל כך ומרגישה מוכנה יותר מאי פעם בזמן שאני לא נותנת לגברים לחזר אחרי? למה אין לי כח להתעמל? אני עצלנית? לא מספיק אוהבת את עצמי? אולי טוב לי איפה שאני? אולי אני צריכה להיות במצב שלי כדי לצאת מהמצב שלי? מעולם לא הייתי יותר שמחה, משוחררת (באופן יחסי לעבר) נפתחת לעצמי, לנשיות שבי, לאהבה שבי, לדרור שבי.. מעולם לא הייתי יותר מקבלת, גם כשאני כותבת מילים אלו, אני לא כועסת על עצמי (אולי טיפה כן?...) אני כן מקבלת את תחושותי, אני אפילו אוהבת להרגיש אותם ושמחה שאני מרגישה... אבל אני תמהה וגם קצת כואבת ואפילו קצת קצת מתוסכלת מכל מה שקורה איתי, באמת שאני לא מבינה... האם העובדה שאני לא מבינה מראה כמה אני לא מקבלת? אבל אני כן מרגישה 'מקבלת'.. ועדין לא מבינה... מותר לי לא להבין?? לא אוהבת את ההרגשה הזאת... לא נעים... רוצה כח, יותר ממה שיש.. איפה אני?? מה קורה לי?? יש בי אמפטיה לפריחה בגני, אבל - אני לא מבינה... :(

נילי שלום, אם אני מבין נכון את מתקשה להבין מדוע למרות שאת מקבלת את הקשיים שלך, למרות שאת מוכנה יותר, מרגישה טוב יותר עם עצמך מאי פעם, עדיין חלק מהדברים לא מסתדרים. חלקם משמעותיים לך מאוד. אני יכול להבין עד כמה זה יכול להיות מתסכל. אני מבין שעשית תהליך ארוך, שנשמע גם משמעותי מאוד, אבל אולי אחת ההבנות הנוספות שאני חושב שאת מודעת לה, היא שזהו תהליך, שייתכן יידרש עוד זמן עד שהדברים בהם את רוצה יקרו. המוכנות שלך אליהם משפרת את הסיכוי שזה יקרה, אבל ייתכן וזה ידרוש עוד זמן עבור חלק מהדברים. עבור חלקם האחר ייתכן וזה ידרוש בהמשם השלמה שאלו חלקים בתוכך, עמם את חיה ואת משפרת את היכולת שלך לחיות איתם. דרור