לבד

אני מרגישה מאוד לבד. אפילו כשאני עם האנשים הכי קרובים אני מרגישה לבד. בחדר הטיפול אני מרגישה לבד. עם עצמי אני מרגישה לבד. אני מסתובבת בחדרי ורוצה להתפוצץ מרוב עצבים, מהקושי וההתאפקות להוציא מילה. עוד מעט שנתיים בטיפול ועדיין מרגישה שלא מבינים אותי- שאני לבד. אני צועקת מבפנים אבל אף אחד לא שומע (המטפלת - לפעמים) אבל הצרחות, הבכי המר אני עושה לבד, אולי בכדי להרגיש לבד.! אולי?

שלום לילי, הלבד יכול להיות קשה מנשוא, בעיקר כאשר הוא מכרסם לאט, ונועץ את שיניו בכל זירת חיים אפשרית. כמו שאת רומזת בסוף דברייך, יתכן שקיים אצלך גם מרכיב של בחירה. נסי, לפחות בטיפול, לאפשר לעצמך להרשות לדלת להישאר מעט פתוחה, ולו כדי סדק. יתכן שההשתתקות שלך בטיפול קשורה לתחושה שאת לא לגמרי מובנת. זכרי שהעבודה בשניים - ממש כמו בכל זוגיות אחרת, משתכללת ומתפתחת דרך הכשלים וחוסר ההבנה, דרך התיקון ודרך הסליחה. התאזרי בזמן ואומץ, והמשיכי להתעקש על הביחד ליאת