שאלה

שלום לך אני בטיפול שלוש שנים עוד מעט. ואין הרבה שינויים שקורים בחיים שלי או יותר נכון בדברים שרציתי שישתנו. אני והמטפלת בקשר לא רע, אבל אני נלחמת בה בכל כוחי, גם עכשיו. אני לא מוכנה להתמסר לה (או לאחרים), אני מודעת לזה ועד כמה זה פוגע בטיפול. אבל אני לא יכולה, לא מוכנה. אני אפילו מרגישה לפעמים שהיא לא יודעת מה לעשות איתי. למשל בפגישה האחרונה הייתה אטומה לגמרי, אף מילה, וכל ניסיונותיה לא הצליחו להוציא מילה ממני. כשאני מחליטה לא לשתף, אז אין מצב שמישהו יוציא ממני משהו, אני מסתגרת בעצמי וזהו. וזה מעצבן אותה לגמרי, ומעלה שוב ושוב את התהיות והבירורים, אם היא חשובה לי, אם אני מרגישה שהיא עושה משהו בשבילי....

שלום גלית, נכתב כאן רבות על הקושי להיפתח בטיפול ולהתמסר. אחד מכללי היסוד של הטיפול הדינמי, אומר שהמטופל הוא מי שמביא את החומרים המרכיבים את הפגישה. לא לכולם מתאימה הגישה הזו, ולכן אם את מרגישה שאת לא מצליחה להביא את עצמך לסוג כזה של טיפול, שווה לבחון (יחד עם המטפלת) שינוי גישה. לאחרונה נחשפתי לגישת הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי, שלטעמי יכול לתת מענה לחלק נכבד של הקשיים בטיפול, כפי שעולים אצל מטופלים מסוימים. עפ"י גישה זו, עוד לפני שמתחילים לגעת בפצע עצמו, מסייעים למטופל לרכוש מיומנויות של וויסות רגשי והתנהלות בינאישית יעילה, תוך חידוד הקשיבות לעצמו ושכלול דרכי ההתמודדות שלו עם מצבי לחץ. שווה בדיקה ליאת

ליאת בפגישות אני אוהבת לשחק עם כל מה שיש על השולחן לידי, ובכך אני מסיחה את דעתי מהכאב לפעמים או מה"קשקושים" שלה שלפעמים לא נגמרים. פעם מצאתי לי ליגו וזה היה הפגישה הכי כיפית שלי. היא כנראה לא שמה לב לזה, ואני מתביישת לבקש ממנה להוציא את הליגו!!! זה מוזר??? האם טיפול באומנות או במשהו אחר יכול לעזור לי.