הי ליאת

שלום ליאת, חזרתי לפורום, לקרוא בעיקר, אולי גם קצת לכתוב. קראתי באחת ההודעות שכתבת שתמורת מחיר כבד של הרבה מפחי נפש לומדים בסוף שלא באמת יש מישהו איתנו בתוך החוויה. אני נלחמת בתחושה הזו בכל כוחי כבר כל כך הרבה זמן.. וכל הזמן באמת תמורת מפחי נפש. האם עליי פשוט להשלים? לוותר? האם זו ציפיה שאינה תואמת את המציאות? ואם כך, מה ההבדל לעומת מוות, שגם זה נתפס אצלי כבדידות שאין אף אחד איתך בחוייה.?.

ברוכה השבה אלינו, טלילי אם תחזרי לדברים שכתבתי ללילך, תראי שהדגשתי בהם את המשאלה שלנו לחלוק עם אחרים רגעים משמעותיים וחשובים, מתוך פתיחות ואחווה. אני מאמינה מאד בנחמה והשמחה שיכולה להביא אל חיינו הקרבה והאינטימיות עם אדם אחר. למרות זאת, ככל שאנו מתבגרים, אנו מגלים שלחוויה הפנימית שלנו יש איכות שקשה מאד (אם לא בלתי אפשרי) לחלוק אותה *באמת* עם אדם אחר. חלק חשוב בתוכנו (אולי זה עליו דיבר הרב קרליבך) נשאר לעולם מחוץ לטווח השגתו של אדם אחר, גם אם ירצה מאד. יתכן שהדבר בו את נלחמת הוא התחושה של ההיזנחות, של האדישות או הנטישה הרגשית המותירה אותך בודדה ומיואשת כל כך. לא בטוח שאנחנו מדברות על אותו הדבר. מאחלת לך שתימ?צא בסופו של דבר הנפש הקרובה שתהיה לצידך בטוב וברע, גם אם לא בכל ממדי החוויה. שבת שלום ליאת