אובדן

שלום לך, מקווה שתעזרי לי בהחלטה אם לפנות לטיפול. גרתי עם אמא לבד תקופה ונקשרתי אליה מאוד. היא חלתה ונפטרה. עברתי תקופת אבל קשה אבל אני "מתפקדת" עכשיו כראוי או כרגיל, עובדת לומדת, מסתדרת בחיים וגרה לבד. מה שקרה ושמפריע לי זה שמשהו השתנה אצלי, אני תופסת את החיים אחרת, לא חזרתי להיות מי שהייתי. הכל השתנה אצלי, אני לא מאמינה יותר באנשים, התרחקתי מהרבה מהם, לא בוכה בפני אף אחד, לא משתפת אף אחד..... שונאת הרבה דברים שאהבתי קודם, הרבה דברים פחות מעניינים בחיי. אבל אני מנהלת חיים רגילים לגמרי, אבל כל התחושות שהזכרתי הם פנימיים בלבד. אפילו האנשים ששמרתי על קרבתם, מבקשים ממני לפעמים על תחושות אלו ועל מה שמפריע לי? האם מקובל שתפיסת החיים תשתנה אחרי אובדן? אושזה מעיד על משהו? לא יודעת אם אוכל להסביר מה מפריע לי בתוך טיפול, אני פשוט לא רוצה ולא מאמינה שאוכל לחזור מי שהייתה. תודה וסופ"ש נעים

שלום ציפי, כל מי שחווה אובדן גדול יודע שהחיים של אחרי לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. עם זאת, בתום תקופת האבל, הציפייה היא שהאדם יוכל לחזור לתפקוד רגיל, לחזור ולמצוא משמעות וסיפוק בחייו, מבלי לקטוע בצורה חדה מדי את הרציפות של מהלך החיים. את לא מציינת כמה זמן חלף מאז מות אמך, וחשוב לזכור שלזמן יש משמעות רבה בהקשר זה, בעיקר כדי לקבוע האם מדובר בתגובת אבל נורמלית, או בגלישה לדיכאון. כך או כך, פנייה לפסיכולוג יכולה לסייע באבחנה ראשונית, ולהעניק תמיכה והקלה בתחושת הבדידות והעצב. לאחר שתתאוששי קצת, תוכלי להחליט אם את רוצה להתפנות לטיפול מעמיק יותר או לחזור לשגרה המוכרת. איתך ליאת