התאהבות

שלום דוד, אני כבר לא ממש קטנה. אחרי כמה קשרים, ארוכים ורציניים יותר או פחות, אין לי כרגע בן זוג. אני יוצאת לבליינד דייטים. דייטים כאלה אומנם מזמנים מעין מצב מיבחני, אך אני משתדלת להיות שם פתוחה ככול האפשר, להגיע עם ההוויה הרגשית שלי ולצמצם עד כמה שניתן בחינה שיפוטית של הסיטואציה ושל האדם העומד מולי. לרוב אני מרגישה שאני מצליחה באמת להיות שם, פשוט להיות ולקיים מפגשים שיש בהם סקרנות נעימה וקורטוב של ברק בעיניים ובלב. אמה מה? התפיסה הבסיסית שלי השתנתה. אני לא מחפשת עוד פרפרים בבטן ולא מאמינה בהם. אם בעבר הקשרים שקיימתי הונעו מתוך התלהבות גדולה, התאהבות,היסחפות והתמסרות חצי עיוורת (אני מדברת על שלבי הבנייה בעיקר), היום אני מרוסנת יותר והתאהבות נשמעת לי כמו שפה רחוקה. זה לא שלא הייתי רוצה להתאהב, אבל אני מרגישה שהכפתור הזה שבי התנוון ושמשהו בהתנהלות הכללית שלי מתון יותר. אני רוצה שותפות, אהבה, כבוד, הבנה, עבודה משותפת על דברים, על יחסים. אני מקווה שתהיה בזה התלהבות אבל אני לא רוצה נס או התלקחות מיסטית. לא רוצה? טוב נו, יותר נכון לומר שאני לא מאמינה בכך היום ולא מרגישה מסוגלת לכך. אולי אני זהירה ונשענת מדי על טעויות העבר ועל קשרים יפים שנגמרו בלא כלום. כל העניין נשמע מאד רציונלי. אני מקווה שתאמין לי שאני דווקא אמוציונלית למכביר. אני לא בטוחה מה אני בעצם שואלת. כשאני רואה אנשים בני גילי עדיין נתפסים לעניין ההתאהבות וה- "כשזה זה, זה זה" אני מקנאה ומרגישה חסרה ולא שלמה. גם אם אותם אנשים מתנהלים במעגלים חוזרים של נסיקה ואז התרסקות. אוקיי, בעצם אני שואלת לדעתך: האם אתה חושב שאפשר לבנות קשר זוגי יפה ואוהב ומלא מבלי שתתלווה לכך בהתחלה סערה משולחת רסן, מבלי שיהיה שלב של אשלייה ושל עשיית אידאליזציה זה לזה? האם זה עניין אישיותי או שזה עניין של שלב בחיים? תודה, שני מור

שלום שני מור שאלה מסובכת שאלת. כשזה נוגע לאהבה, זה תמיד מסובך. ואת נוגעת בשאלה הגדולה של שלבי ההתאהבות - השלב הראשוני של פרפרים בבטן והתאהבות עוצמתית והשלב המאוחר יותר, של אהבה רגועה, המבוססת על כבוד, איכפתיות והדדיות. אני אנסה לענות על השאלות שלך, אבל חשוב לי להדגיש שבנושא זה, יותר מאשר ברוב האחרים, אני מרגיש שהתשובה היא מונחית בעיקר על -ידי ההשקפה האנושית של העונה ופחות על ידי המקצועית. אני גם לא בטוח שלפסיכולוגיה, כמקצוע, יש פה באמת יתרון על תחומי ידע אחרים, כפילוסופיה או ספרות למשל.. נראה לי ששלב ההתאהבות הראשוני הוא אכן שלב שמאפיין יותר גילאים צעירים. זו לגמרי הכללה, אבל אולי יש בה גם מן האמת. כך שקשר, שנבנה על משהו רגוע ויציב יותר, לא נופל בהכרח, לדעתי, מקשרים שהחלו בהתאהבות עזה. כלומר, לדעתי, אין באמת הבדל איכותי, לאורך זמן, בין קשרים שהתחילו בסערה לבין כאלה שהתחילו רגוע יותר. דווקא בעניין הזה קיימים אפילו מחקרים שתומכים בכך, די מעניינים, אבל זה לא הזמן לפרט עליהם. לגבי השאלה האם מדובר במשהו אישיותי או בשלב בחיים, נדמה לי שהתשובה המתאימה ביותר היא גם וגם. שילוב של נטיות אישיות עם ניסיון חיים מצטבר. אבל את זה את יכולה אולי לבחון מניסיונך את - איך השתנית, כפי שאת כותבת, מפעם לעומת היום. הנקודה העיקרית שאני רוצה להעביר, היא שאפשר בלי השלב הראשוני, אבל נורא חבל לוותר עליו. ולכן, נקודה להתנחם בה (אם כי גם היא לדעתי נכונה) היא שמנקודה מסוימת בחיים אפשר להתכונן לסדר הפוך של שלבי קשר - אם בגיל צעיר יותר מגיעה ההתאהבות ואז הקשר מעמיק ונרגע, הרי שבשלב מאוחר יותר ניתן להתחיל מעמדה זהירה ובטוחה יותר, ועם הזמן, כאשר מרגישים מספיק בטוחים - לתת לשלב הראשוני להגיח. הכפתור הזה לא באמת מתנוון, הוא פשוט מצופה בהגנות ומחסומים. לאחר כמה זמן, בתוך קשר בטוח, אפשר לדעתי להמר בבטחון יחסי על הופעתו. בהצלחה דוד